בלוג

"ראׇדִי דִיטֵיי" – ради детей

27.7.2014 מאת

הוספת תגובה

"ради детей"

" RADI DETEY"

"ראׇדִי דִיטֵיי" – זו התשובה שתקבלו, אם תשאלו את עולי בריה"מ "למה עליתם לארץ?". אותו הדור הראשון של המהגרים הסובייטים שעזב את ארצו, מולדתו ובתי אבותיו, ועבר לישראל (לרוב עם משפחה, סבתא, פסנתר וכלב. אגב, במקרה שלי זה היה פסנתר וכינור, שתי סבתות וסבא) עשה זאת גם משיקולים ציוניים מסוימים, אבל בעיקר "ראדי דיטיי". למען הילדים. למען האפשרות שיהיה להם עתיד, השכלה, חיים טובים. חיים.

מאותן הסיבות בדיוק היו שהיגרו לגמרניה, דרום אפריקה, אוסטרליה וכמובן, ארה"ב. אבא, שמאז היה סטודנט גילה להט ציוני בלתי מרוסן, עזב משרה בכירה בתעשיות הבטחוניות וכדי לקבל אשרת יציאה מבריה"מ נאלץ במשך כמה שנים טובות להתפשר על משרת המנכ"ל של תיארטון האופרה והבלט הממלכתי, רחמנא לצלן. מבחינתו העלייה לישראל הייתה חלום ישן והרפתקה חדשה.

דפוס מוכר.

אימא, שמאז ועד היום נרתעת מפוליטיקה ומאמינה אדוקה ועיקשת כי יצר האדם טוב מנעוריו, הייתה בחרדות על שני ילדיה, אחותי ואני, בעקבות צ'רנוביל.

הגירה בשל סכנת חיים גם היא לא חידוש גדול בתולדות עם ישראל.

שתי הסבתות והסבא באו אתנו, כי הפרידה לא באה בחשון.

אחרי ביקור ראשון שלי בארה"ב, בגיל 16, בקול מעט חושש אבא שאל, האם אני לא מצטער שבאנו דווקא לארץ (אחרי כל מה שראיתי באמריקע)? בלי להתלבט עניתי שלא. ובאמת שלא. זה המקום השלי. זה הבית שלי. זו השפה שלי. במובן העמוק של המילה.

 

24 שנים עברו מאז עלינו ארצה.

כבר מזמן הפסקנו לספור מלחמות, אזעקות ומבצעים בעזה.

אבל היום אני אבא. אבא של דניאל. ילדה קסומה, בת 3 כמעט, מופלאה, אהובה, משוש חיי.

והנה, גם הבוקר הזה התחיל מחיבוק גדול שלנו, רק שהפעם – לצלילי אזעקה ופיצוצי 'כיפת ברזל'.

זו המלחמה הראשונה שלה.

וזו הפעם הראשונה שלי לשאול את עצמי, מה עליי לעשות "ראדי דיטיי"?

מה עליי לעשות למען הילדה שלי? מה לעשות למען האפשרות שלה יהיה עתיד שפוי, השכלה, חיים טובים. חיים?

שלומית לא מצליחה לעבוד

10.7.2014 מאת

הוספת תגובה

לא מצליחה לעבוד. כבר שלושה שבועות אני לא עובדת. כלומר מגיעה לעבודה. מחתימה נוכחות במחשב הסוכנותי. מכינה לעצמי קפה. יושבת מול המחשב. משתתפת בישיבת צוות. עונה בנימוס לטלפון. קוראת מיילים, מוציאה מיילים. מדברת בכנס שליחים, מכינה חומרים לסמינר בניו יורק. אבל לא באמת כאן מול המחשב. . התודעה שלי נמצאת באזור אחר, אינה מכוונת למיילים שמגיעים אלי, התודעה שלי אינה כאן.

במשך שבועיים וחצי, מהרגע בו שמעתי על חטיפת הנערים ה' בלבד יקום דמם, אייל, גיל-עד ונפתלי התקיימתי בין מלמול פרק תהילים אחד למשנהו. "שיר המעלות: ממעמקים קראתיך ה' ' אדוניי שמעה בקולי,תהיינה אוזניך קשובות לקול תחנוניי" והזעקה עולה מעלה מטפסת על הגבעות עוקרת ומכאיבה  "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי?"

עם דבר הלוויתם משהו נסדק והתערער. התעלמתי מהידיעות הנוראיות על דרך מיתתם, ונצמדתי לכל ידיעה על אצילות נפש של האמהות והאבות.

ההתעללות במוחמד אל-חדיר ורציחתו הנפשעת על ידי כמה נערים יהודים טרפו משהו בסיסי אצלי. מציאות שבה נערים יהודים כך מתעללים בנער פלשתינאי היא דבר שלא יכולתי להעלות על דעתי. ולא כי אנו היהודים יותר טובים או נעלים מוסרית מבני עם אחר, אלא כי בעברנו הקרוב טבחו בנו בדיוק כך, ועל הקורבן להשמיד את כלי המלחמה של התוקף, ולא לאמצם אל ליבו. יש בי קול פנימי המנסה לומר "אלו אינם יהודים", אך אני יודעת שהפניית המבט מהנערים הרוצחים היא הפניית מבט מהרוע שזרוע סביבנו וסופה להרבות רוע וכאב. עלי להתבונן ברוע, להבינו ולהוסיף בו אהבה.

אני מתאמנת בכך. אני מישירה מבט אוהב לעיניה הגדולות והחכמות של הגננת הערביה של ביתי. רים. עננים בערבית. אני שואלת אותה מה שלומה, ואיך הצום. אנחנו צוחקות ביחד. אנחנו לא מדברות על זה. אבל זה שם.

 

ועכשיו "צוק איתן". ואזעקה שניה בירושלים. באזעקה הראשונה ביתי הבכורה בת התשעה חודשים דאז, הוציאה שן ראשונה. לאזעקה הנוכחית הגענו עם בת נוספת, ולה כבר שלוש שיניים. הן ישנו את האזעקה. אינן יודעות כיצד נחרדתי באותו הלילה. אתמול הגן של הבכורה היה סגור והיא באה ליום כיף בעבודה של אמא. יום כיף של שתיית שוקו וציור עם טושים גדולים. בלי להבין שהגן סגור כי הוא לא ממוגן. היום היא בגן. ואני בעבודה. אבל אני לא כאן. אני בודקת אתרי חדשות, מרפרשת הלוך ושוב. נחרדת מכל ידיעה על אזעקה במרכז הארץ היכן שמשפחותינו מתגוררות, ובעיקר כמהה למרפא לנפש הדואבת.

 

ואולי המרפא מתקרב. בי"ז תמוז הקרוב, יום הצום לזכר תחילת המצור על ירושלים יוקדש השנה גם לדו קיום. המוסלמים צמים עכשיו. אלו חודשי הרמאדן. וביום שלישי הקרוב הצום שלהםן והצתום שלנו יתאחדו. כאשה שומרת מצוות אני פטורה מצומות קטנים שנתיים ארי כל לידה. השנה כאזרחית ישראלית אני חשה חובה אזרחית לצום. לצום כדי למרק את הרוע ושנאת החינם שקיימים בי. כדי ללמוד על אהבת חינם, כדי להישיר מבט על עצמי פנימה.

ומוטב ואכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם.

 

כמחנך/ת איך אפשר להתמודד עם הרשעתו של אולמרט?

15.5.2014 מאת

הוספת תגובה

 

אולמרטאולמרט ביום כיפור – קריקטורה של שי צ'רקה

האם האינסטינקט הראשוני שלנו הוא להדגיש את המשמעויות החיוביות של הפרשה הזו?

אין ספק שיש צורך במערכת משפט חזקה ובלתי תלויה כדי שזו תוכל להרשיע נשיאים, ראשי ממשלה, שרי אוצר וכדומה. אם נבחר בגישה הזו כדי לדון עם החניכים שלנו, המדגישה יותר את ההרשעה מאשר את הפשע עצמו, כדאי שנבחן את המטרות שלנו. האם בעצם אנחנו מנסים להגן על ישראל מול מבקריה? או האם אנחנו מנסים לעודד את החניכים שלנו? או אפילו לעודד את עצמנו?

לעומת זאת, אם נבחר להתמקד בשיחה דווקא בפרשת השחיתות ולא בהרשאה עצמה, אולי נחשוב יחד על כך שפשעיו של אולמרט, כראש ממשלה, עלולים להיות רק קצה הקרחון של פרשיות שחיתות בישראל – מה יהיו המטרות שלנו אז? האם אנחנו מנסים לדחוף את החניכים שלנו לפעולה? למחאה? לייאוש?

יש שטוענים כי ההרשאה של פוליטיקאי בישראל, היא לא נושא שצריכים לעסוק בו במסגרות חינוך לישראל או חינוך יהודי. במובנים מסוימים הם צודקים, שכן הכותרות של הדיונים העכשוויים עוסקות בעיקר בתפקידה של מערכת המשפט, בתפקידו של החוק וכו'. מעבר לציון העובדה כי לישראל יש מערכת משפטית, המסר החינוכי שניתן ללמוד מהכותרות הוא מוגבל. אבל בו זמנית, אלו הן החדשות. האם אנחנו באמת חושבים שאף אחד לא הולך לשאול או לשים לב מה קורה? האם באמת נוכל להתעלם ממה שקורה?

כנקודת פתיחה למחשבה, אפשר להסתכל על הבדיחות, המימים והקריקטורות שהופיעו ברשת. כמו למשל "יצירתה של מפלגה פוליטית חדשה עם ההרשאה, מפלגת עבודת הפרך" – "הפוטנציאל לממשלת צללים מלאה בתוך הכלא". מאיזה כאב, כעס או ניתוק ואדישות הבדיחות הללו צצות?

או מה אם נבחר לבחון את השפה בה עושים שימוש בסיקור התקשורתי וברשתות החברתיות? האם אז נמצא הזדמנות לשאלה עמוקה יותר על זהות?

כשקוראים מאמרים או פוסטים בפייסבוק, מי מדבר על כך שהוא "מתבייש" או "מתביישת"? שווה לבדוק איזה קשר יש לאדם מסוים עם אישיות או מקום אם מעשיהם מעוררים תחושת בושה. אם אני חש בושה, בגלל מישהו או משהו, זה מרמז כי אותו מישהו או משהו תופסים מקום בהגדרה העצמית שלי. אם הייתי מנותק או לא מעוניין, הייתי אולי משתמש במילים "עצב" או טיפשות" או אפילו "זעזוע", אבל לא הייתי מרגיש בושה.

האם החניכים שלנו מרגישים בושה בעקבות הפרשה או בעקבות ישראל? אם כן, כנראה שזה סימן טוב. כנראה שזה מראה לנו שהם מרגישים מחוברים.

על אותו משקל הצד השני של המטבע מול בושה הוא גאווה. שני הרגשות שללו נולדים מאותו מקום של הזדהות.

כדאי לבדוק מתי החניכים שלנו מרגישים גאים בישראל, זהו צורך אנושי להרגיש את שני הצדדים של המטבע בושה וגאווה – לפעמים גם בו זמנית.

בחינה של הדואליות הזו של בושה וגאווה בישראל, יכולה לאפשר לנו למצוא משמעות חינוכית בדיון סביב כותרות מורכבות ומאתגרות.

מה אתם חושבים? מה אתן חושבות?

מואגנר ועד זילבר – דקלה ריבלין כ"ץ

 

הוספת תגובה

דיון סביב השאלה האם יצירה של אמן עומדת קודם כל בפני עצמה ללא קשר לאמן ומערכת האמונות והדעות שלו, עלתה כבר לפני שמונים שנה עם סירוב התזמורת הפילהרמונית הישראלית לנגן יצירה של המלחין ריצ'ארד וגנר. ב1938 התזמורת הפילהרמונית תכננה להשמיע את  היצירה "לונהנגרין" של ואגנר ב-12 לנובמבר 1938. מכיוון, ששלושה ימים קודם לכן התרחש "ליל הבדולח", החליט המנצח, אויגן שנקר, שלא להשמיע את יצירתו של ואגנר. מאז, לא השמיעה עוד התזמורת הפילהרמונית בישראל, בקונצרט פתוח לציבור והקבוע בתכנית הרפרטואר השנתית, מיצירותיו של מלחין זה. לא היה מדובר בהחלטה ממוסדת או מסודרת, משהו בתחושת הבטן של מנצח התזמורת וחבריה לא הסכים להשמיע יצירות בשל הקשרים של וגנר עם המפלגה הנאצית. לא היה מדובר במילים שנכתבו בשירים כנגד היהודים, או שמות אנטי יהודים ליצירות, הפילהרמונית החליטה לא לנגן את היצירה בגלל ההקשר האנושי שלה.

עוד

מרימונים ועד וודי אלן – רובי גרינגרס

20.2.2014 מאת

הוספת תגובה

הדמות האהובה עליי מתקופת חז"ל, הרבנים של המאה הראשונה והשנייה לספירה, היא רבי מאיר. הוא היה שפיץ. הוא התחתן עם אישה חזקה וחכמה, וחשב בצורה עצמאית ומקורית. באותו זמן, היכולות האינטלקטואליות שלו הפכו אותו לחשוד בעייני בני תקופתו. היה מסופר ( בצורה מעריצה אך לא מרוצה בו זמנית) שרבי מאיר יכול היה להתווכח על חוק הלכתי כשהוא מביע עמדה מצד אחד, ואז להתווכח באותה מידה של להט וידע עבוד העמדה המנוגדת. כשמדברים על חוקי הלכה קדושים, להיות מאסטר בהחלפות כאלו לא דווקא הופך אותך לדמות נערצת.

עוד

מקור המונחים "קווים אדומים" ו"קווים מנחים".

9.2.2014 מאת

הוספת תגובה

מילים, לפעמים בלי שנשים לב מכתיבות, את האופן בו אנחנו מבינים את המציאות. בעזרת מילים אנחנו לוקחים תופעות, מקרים, ומציאות בעולם מורכב ונותנים להם מסגרת מגדירה, המאפשרת לאנשים לתקשר ביניהם על המתרחש בעולם בצורה יעילה. המילה הנבחרת לעולם אינה מקרית, ויש לה הדי משמעות עמוקים על החיים שלנו. מוכרת הדוגמה של התרבות הנוצרית שהגדירה את ההתאהבות כמשהו מסוכן, המסחרר את ההיגיון של האדם ועלול להפיל אותו לבור ולמשוך אתו למטה. To fall in love . לעומת תרבויות אחרות כמו התרבות השמית שמתייחסות להתאהבות כמשהו בלתי נשלט, הפועל על האדם כמעיין כוח עליון.

לכן, יצאתי לחקור מהיכן הגיע המונח קו אדום וקו מנחה, כדי לנסות ולרדת לשורש המשמעות שטמון בהם.

ראשית כל, שני השימושים התדירים במילה קו נוגעים לשני סוגים שונים של קווים. הראשון, הוא הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות. הקו מן הסוג הזה מתאר את הדרך בה יש ללכת כדי להגיע הכי מהר ממקום למקום, ממהות אחת למהות אחרת, והוא נשען על דרך ההיגיון. בגיאומטריה, הקו הקצר ביותר יהיה בהכרח קו ישר, במציאות הדרך הקצרה ביותר כוללת לפעמים עיקוף מכשולים העלולים לעכב את המסע. כך גם הקו המנחה, המוגדר כקו המתווה את עקרונות הבסיס של ארגונים, הוא המסמן את הדרך שכדאי ללכת בה כדי להגיע למימוש מטרות הארגון. כדי לבדוק את עצמנו נוכל תמיד לבחון את הכיוון בו אנחנו פועלים ולראות האם הוא מתרחק מהקו המנחה, ובכך בעצם מאריך את דרכנו להגשמה, או שמא מתקרב אליו.

סוג שני של קו, הוא קו המסמן את נקודת החיתוך בין שני מישורים. כאשר שתי צורות נכנסות לשטח אחת של השנייה, נוצר קו חיתוך ביניהן המסמן את המקום שבו צורה אחת נגמרת וצורה אחרת מתחילה. זאת בדומה לקו גבול של ערים, של מדינות, אך גם של חתך גילאים או של הגדרת קבוצה המגדיר על פי מהות פיזית או רעיונית הכוללת פרמטרים משייכים או מבדילים. הביטוי קו אדום לקוח מתוך הסוג הזה של קו שכן הוא מסמן את המעבר מ"מקום" אחד ל"מקום" אחר, כאשר לרבו מדובר בנקודת המעבר משטח בטוח יותר לשטח בטוח פחות, משטח בו אם נעשה נזק הוא עדיין הפיך, לשטח בו נזקים לא יהיו הפיכים יותר. בדומה לכך, הקו האדום בכינרת, מסמן את הנקודה שאם תחצה ייתכן ומי הכינרת לא יהיו מי שתייה יותר אלא מים מליחים, הסרט "הקו האדום" שיצא לאקרנים בשנת 1965 עסק בחציית גבול המהירות המקסימלית של מכוניות מרוץ, שלאחריה מנוע המכונית מתחיל לעלות באש. הצבא האמריקאי הכניס את ההגדרה הזו למילון המונחים שלו בשנת 1956, והכניס את המונח כמגדיר את המהירות המותרת לכלי תחבורה צבאיים.

כשאובמה או בנימין נתניהו משתמשים במונח קו אדום, הם בעצם מייצרים תיאום ציפיות הנוגעת בעיקר לנקודת המעבר משטח בטוח לשטח עוין. עד נקודה מסויימת אנחנו נמצאים בשטח בטוח, שטח בו ניתן לקיים שיח או משא ומתן, ומעבר לקו האדום אנחנו נכנסים לשטח חדש בו מתקיימים חוקים חדשים. אם תחצו את הקו הזה, אנחנו נפעל לא בדרך של הידברות אלא בדרך של פעולה צבאית. המונח "הקו האדום הדק" הופיע לראשונה ביחס לאחד הקרבות במהלך מלחמת קרים. פעולתם של חיילים סקוטים אדומי מדים בפעולה זו תוארה על ידי עיתונאי כ"פס אדום דק שבקצהו קו של פלדה" ("thin red streak tipped with a line of steel") ולאחר מכן תוארה בשירו של רודיארד קיפלינג, "Tommy" כ"קו אדום דק של גיבורים"  "the thin red line of 'eroes.

הפס האדום הדק, סימן את המעבר משטח מפורז, לשטח שבתוך גבולות השליטה של בעלות הברית.

שני סוגי הקווים מסמנים בעייני גם שתי סוגים של תפיסות עולם חינוכיות המשלימות זו את זו. ישנם המחנכים ששמים את הדגש על הגדרת הגבולות, הקווים האדומים, הנקודה בה הטריטוריה הבטוחה הופכת ללא בטוחה יותר. מחנכים אלו עומדים על הצורך להגדיר את המותר והאסור, את ההתנהגות המקובלת בחוץ ובפנים, ומייצרים מסגרת ברורה עבור החניכים שלהם. הסוג השני של מחנכים, עסוק בלהתוות את הדרך הנכונה. הם מסמנים את נקודת ההתחלה של המסע החינוכי ואת נקודת הסוף, ופועלים על מנת לצעוד עם החניכים שלהם בתוואי מתחילתו ועד תומו. לשתי השיטות יש חסרונות ויתרונות – מחד, ישנו חופש גדול יותר לחניך כאשר רק המסגרת מותוות לו ועליו למצוא את דרכו בעצמו בתוך גבולותיה. מאידך העיסוק בגבולות יכול למשוך את הדיאלוג החינוכי לעיסוק בגבולות ובחינתם בלבד ולאבד את המיקוד בתנועה ובצמיחה הרצויה. עלינו לשים לב מתי אנחנו נשאבים לדיון מגדיר אך מאבדים את דרכנו, ומתי דרכנו כל כך ברורה עד שאנחנו מאבדים את החופש והיצירתיות בתהליך החינוכי. אין ספק שאין מצב אחד נכון, אלא מעבר מושכל הנשען על מודעות עצמית, בין הקו האדום לקו המנחה.

על חזקים, חלשים וחופש הדיבור

8.1.2014 מאת

הוספת תגובה

יהודי מקהילת סלוניקי נחטף! ויש רק דרך אחד לשחרר אותו לחופשי. הארכיבישוף דורש ככופר, לקיים פולמוס דתי בין משה רבנו לבין הארכיבישוף של הקהילה.

אבל מי בכדור הארץ יכול "לגייס" את משה ? הקהילה היהודית מלבישה את שמעון הקצב המזוקן בבגדים תנכיים ודוחפים אותו לכיוון הארכיבישוף. אני אולי נראה כמו משה , שמעון מתחנן , אבל אני לא יודע שום דבר על דת ! איך אני יוכל להתווכח עם הארכיבישוף, מול כל האנשים? עוד שמעתי שהוא יהודי שפעם למד בישיבה!!!

אל תדאג, שמעון הרגיע אותו הרב, אני אעמוד לידך בזמן הפולמוס ואלחש לך את כל התשובות באוזן. אבל ברגע ש"משה רבנו" מגיע למקום בו נערך הפולמוס, הוא רואה שני עמודים גבוהים עליהם יתקיים הפולמוס. שמעון לא יודע מה לעשות, הוא מופרד מהרב שלו על ידי מטר של פיגומים! הוא שולח מבט אומלל לרב, והרב מביט בו חזרה, חסר אונים.

"הקשיבו הקשיבו! " זועק הפוסק על הרציף, "לשמאלי עומד הארכיבישוף הגדול ! בימיני עומד הנביא היהודי משה רבנו! היום נדע מי מנצח בפולמוס התיאולוגי! משום שהארכיבישוף לא מדבר ארמית עתיקה, ומיכוון שמשה כמובן אינו דובר לטינית, הוויכוח הזה יתנהל בשפת סימנים ! "

הארכיבישוף מתחיל את הדו קרב האינטלקטואלי האילם. הוא מצייר עיגול רחב באוויר. שמעון הקצב מצביע למטה לכדור הארץ. הארכיבישוף מניף שלוש אצבעות. שמעון מרים אגרוף. הארכיבישוף מגיע מאחוריו ומרים את כוס היין וכיכר הלחם. מייד שולף שמעון ביצה קשה , שובר את הקליפה על מצחו, ומתחיל לאכול אותה.

באותו הרגע הארכיבישוף מחוויר . הוא מניד בראשו ומאותת לכולם שמשה הוא שניצח . "משה רבנו" זכה , והאיש היהודי החטוף משוחרר לזרועותיו של הקהל היהודי המרוצה.

בעוד שהם מורידים אותו מהפיגומים, שואלים את הארכיבישוף – מה בדיוק קרה. הוא מניד בראשו בהשתאות :

"גאון … גאון טהור … סימנתי לו שאלוהים ברא את השמים ואת הארץ. אבל הוא ענה לי שאלוהים נמצא גם כאן איתנו על כדור הארץ. והוא צודק ! הוא צודק … אז אני הזכרתי לו את השילוש הקדוש , אבל הוא מיד ציין שלמרות שיש שלושה חלקים אלוהיים, הם עדיין אחד . כניסיון אחרון להימלט מהאינטלקט המסיבי שלו הראתי לו את הגוף ואת הדם של ישו ! ואז הוא הראה לי את הביצה,הסמל לחיי נצח. היהודים תמיד היו כאן ותמיד יהיו, לא משנה מה נעשה להם. ואז הבנתי שהפסדתי… "

באותו הזמן היהודים שמחים אך מבולבלים, מבקשים משמעון הקצב שיסביר, איך הוא ניצח בדיון.

"אני לא יודע מה קרה, אם לומר את האמת," הוא גמגם, "הוא אמר לי שהוא הולך לזרוק אותנו היהודים לכל קצות הארץ, ואמרתי לו שאנחנו נשארים כאן. הוא איים לדקור את העין שלי עם מזלג – אמרתי לו שאתן לו אגרוף באף. ואז, הוא הוציא את ארוחת הצהריים שלו, ואני הוצאתי את שלי! "

אני אוהב לספר את הסיפור הזה. מסיבה כלשהי, לא משנה כמה פעמים שמע אותו הקהל, או כמה פעמים שמע גרסה מסוימת שלו, הם עדיין תמיד צוחקים באושר בשורת המחץ. ובכל זאת הבדיחה מסתירה – כפי שעושות הרבה בדיחות יהודיות של עידן מסוים – הרבה כאב.

הפולמוס לא היה דבר נחמד.הרעיון שהחופש של אחד עשוי להיות תלוי ביכולתו של אדם אחר להתווכח הוא רעיון שמפחיד לדמיין. להפסיד בפולמוס תיאולוגי לא היה "להפסיד ויכוח", אלא לאבד את זכויות היסוד של אדם. עם זאת, בזיכרון עממי יהודי, הפולמוס הוא מוטיב חוזר ונשנה של תחבולות שנבעו מחוכמת הרחוב היהודית, במטרה להערים על הגויים. זה סיפור של "הרגשה טובה" באחת מן התקופות האפלות ביותר של היסטוריה היהודית.

  נזכרתי בסיפור הזה לפני מספר חודשים, כשהייתי בצוות משימה של מחקר שטח עם צוות "מקום". המחקר כלל מיפוי של החינוך היהודי על ישראל בבריטניה, והסתיים בסופו של דבר בשיחה בשעת לילה מאוחרת עם חבר ותיק. הוא ואני, גדלנו ביחד בתנועת נוער "הבונים", על סיפורי אותם גיבורים ציוניים, ונפגשנו באותו היום ל"שיחת הנפש" השנתית שלנו. אני חי בישראל ב17 השנים האחרונות, הוא לעומתי ברוב הזמן  חי בבריטניה.

הוא סיפר לי על "המורשת של אברהם". זה היה מסמך מדיניות שהונפק על ידי הכנסייה הסקוטית, על ישראל. חבר שלי הוזמן על ידי תכנית רדיו כדי להגיב על תוכן המסמך , שהוא הניח שהיה ביקורתי מאוד כלפי ישראל. הוא היה מוכן לגולל את התשובה הקבועה שלו.. "כן, אבל". בתגובה: כן, הכיבוש של הגדה המערבית חייב להפסיק, אבל בביקורת על ישראל אסור לגלוש לדמוניזציה או השמצות אנטישמיות. אבל אז הוא קרא את הדו"ח.

 הוא היה המום לגלות שההתקפה על ישראל לא רק הייתה פוליטית: היא הייתה תיאולוגית. ישראל הואשמה לא רק בהתעללות בפלסטינים .היהודים עצמם נחשבו אשמים בהפרזה ברעיון "העם הנבחר", וגונו בשל פירוש לא צודק של כתבי הקודש שלהם. בקיצור, הביקורת עליהם הייתה שהם לא,נוצריים מספיק. מסמך העמדה, שמאז כבר שונה באופן משמעותי למדי, היה מנוסח בשפת ויכוח כמעט קלאסית.

חבר שלי הצביע בצדק על כך שהכנסייה הנוצרית –צריכה להיות המוסד האחרון שמרצה לאנשים על איך להתנהג בצורה "נוצרית", אבל מעבר לכך, ביקורת על הגישה הדתית של אדם אחר היא פשוט מחוץ לתחום. "אתה לא יכול להגיד את זה," היה הביטוי שלו.

 מצאתי את עצמי חצי מסכים איתו. יותר נכון מצאתי את עצמי מתקן אותו, "אתה יכול להגיד את זה, אבל אתה תטעה באמירתך." "לא," הוא אמר, "אתה לא יכול להגיד את זה."

הייתי מופתע. האם זו האמירה שמגיעה מאדם שכתב ספר על מסורות מערביות של דמוקרטיה וחופש הביטוי? יש דברים שלא יכולים  או לא צריך שיאמרו? אין ספק שזה בסדר שבפטיסטים סקוטיים יכתבו ויפרסמו מה שהם רוצים, בדיוק כפי שזה זכותנו לומר להם לאן הם יכולים "לדחוף את זה"?

 ומה עם היהודים שחיו בסקוטלנד ? חבר שלי שאל בעדינות. איך זה משפיע על החיים של היהודים בסקוטלנד, כאשר כולם מסתכלים עליהם כרוצחי ישו ? אתה לא יכול, הוא המשיך, להפריד את ההצהרה מהכח שעומד מאחוריה. העובדה היא, שיש לבפטיסטים בסקוטלנד את הכוח להפוך את חייהם של היהודים לאומללים. אין שום דבר שהוא לא משפיע על המציאות של החלש, בוויכוח בין בעל העוצמה לחסר האונים.

אבל אז, תהיתי בקול רם, האם אנחנו לא ממהרים להכריז על חוסר האונים שלנו במקום להתמודד עם ביקורת ? האם רק החלש יכול לבקר את החלש ? ומי מוסמך לשפוט מיהו החלש יותר? חשבתי על ההקשר הישראלי שלי. הפלסטינים טוענים שהם חלשים יותר מישראל – ולכן ישראלים מנועים מלבקר את התנהגותם? האם חולשה משחררת אותך מהאחריות? וישראל – בכל פעם שתואשם בעשיית הלא נכון – לעתים קרובות תצביע על האיומים העצומים שמקיפים אותנו מכל העולם הערבי. אם אנו רואים את עצמנו כחלשים האם זה פוטר אותנו מהביקורת ?

 חבר שלי לא נכנע ולבסוף התווכח על המוסר של המחלוקת.

 בהבנה זאת גילינו מדוע תמיד מצאנו את עצמנו בשני צדדים שונים של המחלוקת. מדוע קרה שאני הייתי שמח פשוט לבטל את "הממצאים" של הבפטיסטים הסקוטיים, ומדוע הוא היה להוט להכחיש את זכותם לפרסם את הממצאים בכלל.

אני הפכתי להיות יהודי ישראלי והוא הפך ליהודי בריטי. במשך השנים הצעירות המעצבות שלנו היינו שני ציונים, הסכמנו על פחות או יותר כל דבר שהיה קשור בעולם היהודי. עכשיו מצאנו את עצמנו מבינים את הנקודות הפילוסופית של האחר, אבל מה שבתוכנו מצביע לכיוונים הפוכים אחד מהשני.

אחרי שבע עשרה שנים של חיים בישראל, כנראה שהפנמתי את המהפכה הציונית: ליהודים יש כוח. כתוצאה מכך, אנחנו יכולים לחיות עם ביקורת, כי אנו יכולים לבחור להתעלם ממנה. לחיות במדינה ריבונית, מגובה על ידי מבני צבא ומדינה, גורם לי להרגיש שדעתם של הבפטיסטים היא אך ורק דעה ולא איום קיומי. ואילו חבר שלי שחי מחוץ לישראל במשך כל הזמן הזה, הפנים את המיעוטיות שבתפוצות: ליהודים מחוץ לישראל אין כוח. כתוצאה מכך, מילה שבטעות נזרקה החוצה או שנאמרה במודע על ידי גוף רב עוצמה, יכולה לגרום נזק רציני.

כנראה ששנינו צודקים. או לפחות שנינו חצי צודקים.

מאז השיחה הזאת, מחלוקות ורגישויות המשיכו לצוץ ברחבי בריטניה.השימוש ב"מילת ה-י" במשחקי כדורגל, הצדעות הפוכות מוזרות, כנסיות מוקפות חומה פעמית, וסאטירה בטלוויזיה. לפני שאני משיב , אני מוצא את עצמי מרוסן , עם משיכת הכתפיים הציונית שלי, מוכן לשמוע את הצעקה העמומה של המיעוט.

על שחורים ולבנים בישראל

14.11.2013 מאת

הוספת תגובה

 ביום חמישי האחרון הקהילה האתיופית בישראל חגגה את חג הסיגד, שחל בכ"ט בחשוון. חג הסיגד מוסיף לחשבון הנפש האישי שנעשה ביום הכיפורים את הפן הקהילתי.

כל סיגד, כלל הקהילה יחד היתה מכריזה מחדש על הברית בינה ובין ה'. לקראת החג היו בני הכפרים יוצאים למסע רגלי, לעיתים של כמה ימים, לכיוון  הר גבוה עליו היה מתקיים הטקס. בבוקר החג, הקסים, כהני העדה, היו מובילים את הקהילה את ההר כשבידיהם ספר תורה, ליום של תפילות על ירושלים ועל התקווה להתפלל בה בשנה הבאה.

סופר סיפור מעמד הר סיני וחידוש הברית בין העם וה', ולאחריו חברי הקהילה היו מתוודים על חטאיהם, תוקעים בחצוצרות, ולבסוף יורדים מההר בשירה ובריקודים כדי לקיים סעודה חגיגית.

כבר כמעט עשור אני עובדת עם עולים חדשים, וביניהם גם העולים מאתיופיה.  גם אני אז, שינתי את השמות של הילדים האתיופים, לשמות שהיה קל יותר לבטא. גם אני, חגגתי עם כל הילדים יום הולדת בתאריך אחד ואחיד, שנקבע על ידי המדינה. גם אני, כמו המלוות שלי במועדונית, התייחסתי אל המסורת של החינוך הביתי-משפחתי באתיופיה בהתנשאות. הייתי חלק מהמערכת הישראלית שניסתה "לקלוט" את העולים מאתיופיה, על ידי מחיקת זהותם והתאמתם למודל ישראלי מסוים.

הייתי כל כך צעירה…

לא הרבה לאחר מכן, פגשתי את התוצאות של הפעולות הללו בקרב דור השני לעלייה, ילדי העולים שנולדו בארץ. ילדי הדור השני חיו לא רק בניתוק מהשורשים שלהם, אלא גם מההורים שלהם שחיו מבחינתם במציאות אחרת. הם לא הכירו ולא ידעו, מאיפה הם באו, הדור השני לעולים, זה שנולד בארץ וגדל במערכת החינוך הישראלית למד להדחיק את זהותו האתיופית.

רק בשנים האחרונות אנחנו רואים פריחה של חזרה מחדש של אותו הדור, לשורשים האתיופים ולאימוץ הזהות האתיופית. עם העלייה לישראל הקהילה האתיופית הוותיקה הביאה את חג הסיגד איתה. העלייה הגדולה של יהודי אתיופיה – קהילת ביתא ישראל – החלה עם מבצע שלמה בסוף שנות השמונים, אך רק  ב 2008 אישרה הכנסת את חוק חג הסיגד שקבע כי הוא אחד מהחגים הרשמיים של מדינת ישראל.

שני הסרטונים הבאים עוסקים בפריחה הזו:

אסתר רדא היא מוזיקאית מוכשרת שמספרת על המסע שלה "חזרה אל עצמה"

YouTube Preview Image

ואשטו עלמו אמן חזותי שמפעל חייו הוא חיזוק ההיכרות בין הדור הישראלי הצעיר לשורשיו באתיופיה.

YouTube Preview Image

מתוך מגזין האינטרנט של בית אבי חי: http://musaf.bac.org.il/

ערוץ היוטיוב של בית אבי חי: http://www.youtube.com/channel/UCjazC-ZG_ob-cRR16ZljaxQ

נשות הכותל – הסרט "מעבר למחיצה"

21.10.2013 מאת

הוספת תגובה

YouTube Preview Image
אלישבע קופרמן

הסרט הזה הוא עוצמתי ומאוד עצוב.

אני חושבת שיש כאן חומר חינוכי עשיר בשאלות על עמיות יהודית כמו:

  • מה מחבר בין העם היהודי מול מה מפלג אותו? האם הכותל הוא טריטוריה משותפת?
  • לדעתי הרגעים האחרונים בסרט, עם האישה החרדית שבוכה אל תוך הסידור שלה הם מאוד משמעותיים. יותר משמעותי מאיך שמילים יכלו לתאר את העובדה כי כל צד במאבק הזה מרגיש – מתוך ידיעה –  כי הוא נלחם על האמת ועל הדרך הנכונה האולטימטיבית .
  • איך אפשר להראות לכל צד את חווית האמת המוחלטת של הצד השני?
  • לכתוב מכתב הממוען ל:"צד השני"?
  • האם מה שנדרש כאן הוא אמצעים של ניהול סכסוכים?

 

  • הסרט מציג את קיומו של קבוצה שלישית בקרב העומדים בכיכר הכותל. האישה הצעירה שאינה יודעת באיזה מן הצדדים היא רוצה להתפלל. תוכנית שרנסקי מעלה שאלה לגבי קבוצה רביעית ( עזרת גברים, עזרת נשים, תפילת נשים ומקום בו כולם יכולים להתפלל יחד )… האם אנחנו טועים בכך שאנו מוצאים פתרונות לסוגיות קונפליקטואליות דרך חלוקה לקבוצות יותר ויותר קטנות? מה יישאר בסופו של דבר מהעם היהודי?
 שלומית נעים נאור:

חוזקו של הסרט נובעת מחולשתו, הסוגה אנה ברורה, סרט זה אינו מציית לכללים של סרט דוקומנטרי או עלילתי יש בו קטעים שאינם ערוכים, יש את הפתיחה בשחור לבן  עם הקריינות הנשית שלעיתי נשמעת ונראית דרמטית מדי, ודווקא כי לא ברור לנו מה  זה הסרט הקצר הזה  דווקא בגלל הבלבול הזה מתגברת תחושת חוסר האונים והבלבול למול מה שקורה ברחבה בתפילת ראש החודש.

 נראה לי כי הסרט אינו מבקש להצדיק עמדה אחת או אחרת, אלא להצביע על ההתלבטות הקיימת.

הנרטיב של נשות הכותל לא מיוצג כאן – לא מוזכר שהן כבר 26 שנים מקיימות את התפילה הזאת, לא מוזכר כל הרקע המשפטי הסבוך בנושא תפילת נשים בראש חודש,  ושזו קבוצה משותפת של נשים אורתדוכסיות, קונסרבטיביות רפורמיות וחילוניות שמתפללות ביחד, אלא "רפורמיות".  הן נתפסות גם כדבר החדש, המפריע הטורדני, שיוצר סביבו חוסר נחת, הן האורח הלא קרוא.

 התמונה של החזנית המניפה את ידה כאילו ממבקשת שישירו בקול רם יותר היא כוחנית מאד בעיני ויש בה משהו מתגרה, שישמעו אותנו, שנפריע לאחרים.

ואולי זו חלק מהסיבה שהדמות המרכזית בסרט אינה חוברת לנשות הכותל. התפילין מפריעות לה, ומה עוד?

הכעס של הנשים החרדיות הוא נא, ישיר ו אסתטי הוא אמתי וכן. הוא מוצג ככעס של בעלי הבית שאורחים לא רצויים פלשו אליו. וזאת טענה שהסרט לא מתמודד איתה.

 בקיצור – למרות שהסרט לא "בשל" מבחינה קולנועית הוא משאיר הרבה אפשרויות שונות להבנת הבעיה, והחלופות השונות לפתרונה.

 מיכאל בן אדמון

אני חושב שהסרט אכן מעביר מסרים מעניינים ומבליט את ההתלבטות של האישה הצעירה, אך מצד שני הוא מאד לא רב-קולי. הוא מפקס את המצלמה על נשים חרדיות לבושות בסגנון מיושן המתפללות במבטא משנות ה… ולעומת זאת מתעכב כמה שניות ארוכות על בחורות יפות, מתפללות בשלווה…הנטייה לניתוח בינארי, דיכוטומי לא לרוחי משום שיש תחושה שלא נשמעים באמת שני קולות בעלות עוצמה זהה.

קל להציג את כל מאבק כמלחמה בין בני האור מול בני החושך, אבל זה קצת משטיח את הדיון. ואם נראה שזוהי אכן מלחמה מן הסוג הזה, אז יש לפחות לתת במה ראויה לצד האפל כדי לפרוס איכשהו את טיעוניו.

 דקלה ריבלין כ"ץ

החוויה העיקרית שקיבלתי מהסרט היא "הרעש" או הקולות המעורבבים שיש כל הזמן ברקע. אני מסכימה עם שלומית שאף אחד מהקולות לא מיוצג בצורה מלאה, לטוב ולרע, לא הרגשתי שהסרט הצדיק את אחת הקבוצות. הדוברת חלוקה בדעתה, היא סולדת מהרפורמה מצד אחד ( נשים עם תפילים! ) אבל רוצה מקום אחר לנשים הלכתית. היא עומדת בעזרת נשים, אבל הלב שלה בצד השני.

בעייני מה שבעיקר מוצג זו המחלוקת –הרעש –  וזה מה שהופך את זה לסרט טוב. זה יכול להיות קטליזטור מעולה לדיון, עם מידע נוסף על המחלוקת בהמשך של יחידה. לא הייתי משאירה את זה כפעילות קצרה עם הסרט בלבד.

 רובי גרינגרס

מיכאל – היה מרתק לקרוא את התגובה שלך על הסרט.

אני לא שמתי לב מי יוצא בצורה אסטתית יפה ומי פחות. למרות זאת כן שמתי לב להתפעלות מן ה"שירה המרגשת", מונח החוזר על עצמו בתגובות על הסרט של אנשים שאני מכיר בפייסבוק וטוויטר, שהיא גם חזקה מאוד ופולשנית ומפריעה לנשים שמנסות להתפלל בצד השני.

במובן הזה אני מאמין כי הסרט הוא מעניין בגלל שהוא מכיל ראייה רב-קולית ייחודית.

ספציפית מול קהל רפורמי, הייתי שואל אותם במיוחד על חווית התפילה של האישה החרדית.

כאן אנחנו חוזרים לשאלה המהותית עבור מי הסרט הזה הוא שימושי, ואיזה הנחות כל אחד מקהלי היעד הללו מביא איתו לחדר?

ולבסוף, אתה צודק בכך שאין קול מפורש שמתווכח עם חווית ההתפעלות בצורה משמעותית.

מחשבות על חינוך ורצח פוליטי, ומערך פעילות

13.10.2013 מאת

הוספת תגובה

השנה יתקיים יום הזיכרון לזכר רצח רבין בפעם השש עשרה. כל אירוע שחוזר על עצמו מידי שנה מציב אתגר חינוכי תכני, אך בניגוד לחגי ישראל המסורת התכנית של יום הזיכרון מתעצבת בימנו אנו. ואני שואלת את עצמי מה יהפוך את יום הזיכרון הזה לשונה מאשר ימים אחרים בעלי משמעות ערכית כמו הראשון במאי, יום העצמאות, יום קולמבוס? האם אפשר ללמוד משהו מרצח פוליטי? האם העולם למד משהו מרצח קנדי? מרטין לותר קינג?

רצח הוא פעולה חד צדדית, דיכוטומית כמעט. שמתרחשת כאשר הפעולה היחידה העומדת בפני אדם היא הפעולה הקיצונית ביותר. לכן אני חושבת שכמעט ואין חשיבות בלומר – אלימות זה רע, אין אדם שלא יודע שאלימות היא מעשה אסור. אין אדם שמרים יד או רואה יד מורמת וחושב שיש בכך מעשה צודק, ייתכן והוא יתעלם מן התמונה בגלל סיבות שונות כמו חשש, או אדישות.

לעומת זאת, בין הסכמה עם דעותיו של מנהיג ועד לרצח נמצא תחום אפור מורכב. התחום האפור הוא שיכול להכיל בתוכו מסר חינוכי בעייני, שכן הוא מכיל את המורכבות שעומדת בפני האדם ה"לא רוצח" השואף לעצב את ארצו עבור ילדיו, את ביתו. השלטים שפורסמו ברשת טרום הרצח, וטענו כי רבין רוצח, לא התכוונו לרצח מעשי שהוא עושה או עשה, אלא לתחושת כאב עד כדי רצח של המתנגדים לו, שראו את המדינה שלהם נגזלת מתחת לאפם.

אז מה נחשב לגבול ההתנגדות המותר? מה אפשר לעשות כשאתה מרגיש כי אדם או מנהיג, העוסק בנושאים שקרובים ללבך עד כאב, מקדם את התפיסה המנוגדת לזו שאליה אתה חותר. איך מותר לך להתנגד? האם הפגנה היא מותרת? ואם הפגנה זו יוצרת הרס לרכוש כדי למשוך תשומת לב עיתונאית האם היא מותרת? האם הפגנות של 24 שעות מתחת לבית של נציג ציבור שלא נותנות לו ולמשפחה שלו לישון האם היא מותרת?

האם גניבה מהשלטון היא מותרת? האם מרד תוך שימוש בכוח כנגד השלטון הוא לגיטיטמי? האם הייתם עונים על השאלות הללו באותו האופן אם הייתם חיים במדינה פאשיסטית? אם הייתם מיעוט מדוכא? אם הייתם אדם שחי תחת הנהגה שהוא מרגיש כי דורסת אותו ואת זכויותיו?

עד איפה נתן לעצמנו ללכת במצב של חוסר אונים?

על גלי המחשבה הזו אני מפנה אתכם למערך הפעילות של מקום על רצח רבין. לצפייה לחצו כאן.

 

כל הזכויות שמורות © 2011 | Site by illuminea : web presence agency