"ראׇדִי דִיטֵיי" – ради детей

27.7.2014 מאת

הוספת תגובה

"ради детей"

" RADI DETEY"

"ראׇדִי דִיטֵיי" – זו התשובה שתקבלו, אם תשאלו את עולי בריה"מ "למה עליתם לארץ?". אותו הדור הראשון של המהגרים הסובייטים שעזב את ארצו, מולדתו ובתי אבותיו, ועבר לישראל (לרוב עם משפחה, סבתא, פסנתר וכלב. אגב, במקרה שלי זה היה פסנתר וכינור, שתי סבתות וסבא) עשה זאת גם משיקולים ציוניים מסוימים, אבל בעיקר "ראדי דיטיי". למען הילדים. למען האפשרות שיהיה להם עתיד, השכלה, חיים טובים. חיים.

מאותן הסיבות בדיוק היו שהיגרו לגמרניה, דרום אפריקה, אוסטרליה וכמובן, ארה"ב. אבא, שמאז היה סטודנט גילה להט ציוני בלתי מרוסן, עזב משרה בכירה בתעשיות הבטחוניות וכדי לקבל אשרת יציאה מבריה"מ נאלץ במשך כמה שנים טובות להתפשר על משרת המנכ"ל של תיארטון האופרה והבלט הממלכתי, רחמנא לצלן. מבחינתו העלייה לישראל הייתה חלום ישן והרפתקה חדשה.

דפוס מוכר.

אימא, שמאז ועד היום נרתעת מפוליטיקה ומאמינה אדוקה ועיקשת כי יצר האדם טוב מנעוריו, הייתה בחרדות על שני ילדיה, אחותי ואני, בעקבות צ'רנוביל.

הגירה בשל סכנת חיים גם היא לא חידוש גדול בתולדות עם ישראל.

שתי הסבתות והסבא באו אתנו, כי הפרידה לא באה בחשון.

אחרי ביקור ראשון שלי בארה"ב, בגיל 16, בקול מעט חושש אבא שאל, האם אני לא מצטער שבאנו דווקא לארץ (אחרי כל מה שראיתי באמריקע)? בלי להתלבט עניתי שלא. ובאמת שלא. זה המקום השלי. זה הבית שלי. זו השפה שלי. במובן העמוק של המילה.

 

24 שנים עברו מאז עלינו ארצה.

כבר מזמן הפסקנו לספור מלחמות, אזעקות ומבצעים בעזה.

אבל היום אני אבא. אבא של דניאל. ילדה קסומה, בת 3 כמעט, מופלאה, אהובה, משוש חיי.

והנה, גם הבוקר הזה התחיל מחיבוק גדול שלנו, רק שהפעם – לצלילי אזעקה ופיצוצי 'כיפת ברזל'.

זו המלחמה הראשונה שלה.

וזו הפעם הראשונה שלי לשאול את עצמי, מה עליי לעשות "ראדי דיטיי"?

מה עליי לעשות למען הילדה שלי? מה לעשות למען האפשרות שלה יהיה עתיד שפוי, השכלה, חיים טובים. חיים?

הוספת תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כל הזכויות שמורות © 2011 | Site by illuminea : web presence agency