שלומית לא מצליחה לעבוד

10.7.2014 מאת

הוספת תגובה

לא מצליחה לעבוד. כבר שלושה שבועות אני לא עובדת. כלומר מגיעה לעבודה. מחתימה נוכחות במחשב הסוכנותי. מכינה לעצמי קפה. יושבת מול המחשב. משתתפת בישיבת צוות. עונה בנימוס לטלפון. קוראת מיילים, מוציאה מיילים. מדברת בכנס שליחים, מכינה חומרים לסמינר בניו יורק. אבל לא באמת כאן מול המחשב. . התודעה שלי נמצאת באזור אחר, אינה מכוונת למיילים שמגיעים אלי, התודעה שלי אינה כאן.

במשך שבועיים וחצי, מהרגע בו שמעתי על חטיפת הנערים ה' בלבד יקום דמם, אייל, גיל-עד ונפתלי התקיימתי בין מלמול פרק תהילים אחד למשנהו. "שיר המעלות: ממעמקים קראתיך ה' ' אדוניי שמעה בקולי,תהיינה אוזניך קשובות לקול תחנוניי" והזעקה עולה מעלה מטפסת על הגבעות עוקרת ומכאיבה  "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי?"

עם דבר הלוויתם משהו נסדק והתערער. התעלמתי מהידיעות הנוראיות על דרך מיתתם, ונצמדתי לכל ידיעה על אצילות נפש של האמהות והאבות.

ההתעללות במוחמד אל-חדיר ורציחתו הנפשעת על ידי כמה נערים יהודים טרפו משהו בסיסי אצלי. מציאות שבה נערים יהודים כך מתעללים בנער פלשתינאי היא דבר שלא יכולתי להעלות על דעתי. ולא כי אנו היהודים יותר טובים או נעלים מוסרית מבני עם אחר, אלא כי בעברנו הקרוב טבחו בנו בדיוק כך, ועל הקורבן להשמיד את כלי המלחמה של התוקף, ולא לאמצם אל ליבו. יש בי קול פנימי המנסה לומר "אלו אינם יהודים", אך אני יודעת שהפניית המבט מהנערים הרוצחים היא הפניית מבט מהרוע שזרוע סביבנו וסופה להרבות רוע וכאב. עלי להתבונן ברוע, להבינו ולהוסיף בו אהבה.

אני מתאמנת בכך. אני מישירה מבט אוהב לעיניה הגדולות והחכמות של הגננת הערביה של ביתי. רים. עננים בערבית. אני שואלת אותה מה שלומה, ואיך הצום. אנחנו צוחקות ביחד. אנחנו לא מדברות על זה. אבל זה שם.

 

ועכשיו "צוק איתן". ואזעקה שניה בירושלים. באזעקה הראשונה ביתי הבכורה בת התשעה חודשים דאז, הוציאה שן ראשונה. לאזעקה הנוכחית הגענו עם בת נוספת, ולה כבר שלוש שיניים. הן ישנו את האזעקה. אינן יודעות כיצד נחרדתי באותו הלילה. אתמול הגן של הבכורה היה סגור והיא באה ליום כיף בעבודה של אמא. יום כיף של שתיית שוקו וציור עם טושים גדולים. בלי להבין שהגן סגור כי הוא לא ממוגן. היום היא בגן. ואני בעבודה. אבל אני לא כאן. אני בודקת אתרי חדשות, מרפרשת הלוך ושוב. נחרדת מכל ידיעה על אזעקה במרכז הארץ היכן שמשפחותינו מתגוררות, ובעיקר כמהה למרפא לנפש הדואבת.

 

ואולי המרפא מתקרב. בי"ז תמוז הקרוב, יום הצום לזכר תחילת המצור על ירושלים יוקדש השנה גם לדו קיום. המוסלמים צמים עכשיו. אלו חודשי הרמאדן. וביום שלישי הקרוב הצום שלהםן והצתום שלנו יתאחדו. כאשה שומרת מצוות אני פטורה מצומות קטנים שנתיים ארי כל לידה. השנה כאזרחית ישראלית אני חשה חובה אזרחית לצום. לצום כדי למרק את הרוע ושנאת החינם שקיימים בי. כדי ללמוד על אהבת חינם, כדי להישיר מבט על עצמי פנימה.

ומוטב ואכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם.

 

הוספת תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כל הזכויות שמורות © 2011 | Site by illuminea : web presence agency