כמחנך/ת איך אפשר להתמודד עם הרשעתו של אולמרט?

15.5.2014 מאת

הוספת תגובה

 

אולמרטאולמרט ביום כיפור – קריקטורה של שי צ'רקה

האם האינסטינקט הראשוני שלנו הוא להדגיש את המשמעויות החיוביות של הפרשה הזו?

אין ספק שיש צורך במערכת משפט חזקה ובלתי תלויה כדי שזו תוכל להרשיע נשיאים, ראשי ממשלה, שרי אוצר וכדומה. אם נבחר בגישה הזו כדי לדון עם החניכים שלנו, המדגישה יותר את ההרשעה מאשר את הפשע עצמו, כדאי שנבחן את המטרות שלנו. האם בעצם אנחנו מנסים להגן על ישראל מול מבקריה? או האם אנחנו מנסים לעודד את החניכים שלנו? או אפילו לעודד את עצמנו?

לעומת זאת, אם נבחר להתמקד בשיחה דווקא בפרשת השחיתות ולא בהרשאה עצמה, אולי נחשוב יחד על כך שפשעיו של אולמרט, כראש ממשלה, עלולים להיות רק קצה הקרחון של פרשיות שחיתות בישראל – מה יהיו המטרות שלנו אז? האם אנחנו מנסים לדחוף את החניכים שלנו לפעולה? למחאה? לייאוש?

יש שטוענים כי ההרשאה של פוליטיקאי בישראל, היא לא נושא שצריכים לעסוק בו במסגרות חינוך לישראל או חינוך יהודי. במובנים מסוימים הם צודקים, שכן הכותרות של הדיונים העכשוויים עוסקות בעיקר בתפקידה של מערכת המשפט, בתפקידו של החוק וכו'. מעבר לציון העובדה כי לישראל יש מערכת משפטית, המסר החינוכי שניתן ללמוד מהכותרות הוא מוגבל. אבל בו זמנית, אלו הן החדשות. האם אנחנו באמת חושבים שאף אחד לא הולך לשאול או לשים לב מה קורה? האם באמת נוכל להתעלם ממה שקורה?

כנקודת פתיחה למחשבה, אפשר להסתכל על הבדיחות, המימים והקריקטורות שהופיעו ברשת. כמו למשל "יצירתה של מפלגה פוליטית חדשה עם ההרשאה, מפלגת עבודת הפרך" – "הפוטנציאל לממשלת צללים מלאה בתוך הכלא". מאיזה כאב, כעס או ניתוק ואדישות הבדיחות הללו צצות?

או מה אם נבחר לבחון את השפה בה עושים שימוש בסיקור התקשורתי וברשתות החברתיות? האם אז נמצא הזדמנות לשאלה עמוקה יותר על זהות?

כשקוראים מאמרים או פוסטים בפייסבוק, מי מדבר על כך שהוא "מתבייש" או "מתביישת"? שווה לבדוק איזה קשר יש לאדם מסוים עם אישיות או מקום אם מעשיהם מעוררים תחושת בושה. אם אני חש בושה, בגלל מישהו או משהו, זה מרמז כי אותו מישהו או משהו תופסים מקום בהגדרה העצמית שלי. אם הייתי מנותק או לא מעוניין, הייתי אולי משתמש במילים "עצב" או טיפשות" או אפילו "זעזוע", אבל לא הייתי מרגיש בושה.

האם החניכים שלנו מרגישים בושה בעקבות הפרשה או בעקבות ישראל? אם כן, כנראה שזה סימן טוב. כנראה שזה מראה לנו שהם מרגישים מחוברים.

על אותו משקל הצד השני של המטבע מול בושה הוא גאווה. שני הרגשות שללו נולדים מאותו מקום של הזדהות.

כדאי לבדוק מתי החניכים שלנו מרגישים גאים בישראל, זהו צורך אנושי להרגיש את שני הצדדים של המטבע בושה וגאווה – לפעמים גם בו זמנית.

בחינה של הדואליות הזו של בושה וגאווה בישראל, יכולה לאפשר לנו למצוא משמעות חינוכית בדיון סביב כותרות מורכבות ומאתגרות.

מה אתם חושבים? מה אתן חושבות?

הוספת תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כל הזכויות שמורות © 2011 | Site by illuminea : web presence agency