מרימונים ועד וודי אלן – רובי גרינגרס

20.2.2014 מאת

הוספת תגובה

הדמות האהובה עליי מתקופת חז"ל, הרבנים של המאה הראשונה והשנייה לספירה, היא רבי מאיר. הוא היה שפיץ. הוא התחתן עם אישה חזקה וחכמה, וחשב בצורה עצמאית ומקורית. באותו זמן, היכולות האינטלקטואליות שלו הפכו אותו לחשוד בעייני בני תקופתו. היה מסופר ( בצורה מעריצה אך לא מרוצה בו זמנית) שרבי מאיר יכול היה להתווכח על חוק הלכתי כשהוא מביע עמדה מצד אחד, ואז להתווכח באותה מידה של להט וידע עבוד העמדה המנוגדת. כשמדברים על חוקי הלכה קדושים, להיות מאסטר בהחלפות כאלו לא דווקא הופך אותך לדמות נערצת.

הבחירה המוסרית והאינטלקטואלית המפורסמת ביותר של ר' מאיר נערכה במסגרת החברות שלו עם רבי אלישע בן אבוייה. בן אבוייה היה התלמיד החכם ביותר בזמנו עד שאיבד את אמונתו והפך למנודה. בעולמם המוסרי של חז"ל להכריז על חוסר אמונה היה דבר מביש ולא מוסרי בעליל. באופן דומה ליחס שמקבלים היום אנשים המתעללים מינית בילדים.

בתלמוד השם של בן אבוייה נמחק, כל האימרות שלו יוחסו ל"אחר", והיה אסור אפילו להתקרב אליו שלא לדבר על ללמוד איתו. ר' מאיר, הגיבור שלי, התעלם לחלוטין מהחרם הזה. הוא המשיך ללמוד ביחד עם חברו ומורו הוותיק, בטענה ש:" "רבי מאיר – רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק". מעבר לעובדה שזה יותר קשה ממה שזה נשמע ( האם אי פעם ניסיתם את זה?) המצב היה מורכב מוסרית יותר ממה שרבי מאיר הודה.

סיפורים נוספים על רבי מאיר רומזים על אופן מותו הלא מכובד והמעורפל מוסרית. בתי בושת, אי שפיות וגלות. אם סיפורים אלו נכונים או לא, הם מציעים כי לחז"ל היו תהיות בקשר למוסריות של ר' מאיר. הגישה שלו למה נכון ומה לא נכון לא היה חדה מספיק בעייני כותבי המשנה שחיו בעולם מוסרי דיכוטומי. החשיבה שלו היתה אינדיבידואלית מידי, מורכבת מידי עבורם.

הפרשיות השנויות במחלוקת של התקופה האחרונה סביב וודי אלן, אייל גולן ואריאל זילבר, סובבות בעייני סביב אותה שאלה של הרימון. האם אנחנו יכולים להלל את המוזיקה המוקדמת של אריאל זילבר ו"לזרוק" את האמירות הנתעבות שלו? האם אנחנו יכולים להינות ולאהוב את שירי האהבה של אייל גולן, תוך הכרה בעובדה כי האופן בו הוא מתייחס לנשים היא רחוקה מלהיות רומנטית? האם אנחנו יכולים להעריך את הסרטים של וודי אלן, תוך הידיעה שהוא היה – במקרה הטוב ביותר – אב חורג נוראי? האם אנחנו יכולים והאם אנחנו צריכים הפרדה בין האומן לאומנות שלו? או כמו שרבי מאיר הגדיר זאת בין המורה לדברים אותם הוא מלמד?

כולנו, בזמן כזה או אחר, פשוט לא יכולים לעשות את ההפרדה הזו. במיוחד כאשר אנחנו מתעסקים באומנות, הרגש מתערב ומנצח פעמים רבות את החשיבה הרציונלית. צפייה ב"מנהטן" למשל, בה וודי אלן מפתח מערכת יחסים עם נערה בגיל ההתבגרות, גורמת לבטן שלי להתהפך כאשר אני חושב על הנושאים מולם הוא התמודד באותה תקופה. תוכן הרימון, במובן הזה, נפגע מטעם הקליפה הרקובה. אני מבין את זה.

יחד עם זאת, בו זמנית אני חושש מיצירת קריטריונים קבועים שמתעקשים על כך שתמיד נשפוט את האומנות יחד עם האמן. אני לא מצליח לעכל את המחשבה שאם הינו דוחים כל עבודת אומנות שנוצרה על ידי אמן בעל מוסר מפוקפק, החיים התרבותיים שלנו היו עניים ודלים בצורה שלא ניתן לתקן. ( האם פיקאסו היה אדם מוסרי? האם זה משנה לי?)

אני לפעמים מתייחס לעצמי כאמן, ואני רועד מהמחשבה שהאומנות שלי יום אחד תישפט על פי האופי שלי, ולא על פי הדמויות שיצרתי על הבמה.

בסופו של דבר, אני מצדד ברבי מאיר, שאיך שהוא הצליח להישאר בתוך גבולות החברה תוך כדי הבחירה להתעלם מהגנאי שהיא הטילה על בן אבוייה. לרבי מאיר היו עקרונות מוסריים, תוך כדי התעקשות על האופן היחסי בו צריך לפרשם.

רובי גרינגרס הוא מחזאי ושחקן המתגורר בישראל. הוא יצא נגד הענקת פרס אקו"ם לאריאל זילבר, ונגד שינוי דעתם באמצע הדרך כלפי הפרס. הוא לא מעריך של וודי אלן והוא לעולם לא ירשה לבת שלו ללכת לקונצרט של אייל גולן.

הוספת תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כל הזכויות שמורות © 2011 | Site by illuminea : web presence agency