על חזקים, חלשים וחופש הדיבור

8.1.2014 מאת

הוספת תגובה

יהודי מקהילת סלוניקי נחטף! ויש רק דרך אחד לשחרר אותו לחופשי. הארכיבישוף דורש ככופר, לקיים פולמוס דתי בין משה רבנו לבין הארכיבישוף של הקהילה.

אבל מי בכדור הארץ יכול "לגייס" את משה ? הקהילה היהודית מלבישה את שמעון הקצב המזוקן בבגדים תנכיים ודוחפים אותו לכיוון הארכיבישוף. אני אולי נראה כמו משה , שמעון מתחנן , אבל אני לא יודע שום דבר על דת ! איך אני יוכל להתווכח עם הארכיבישוף, מול כל האנשים? עוד שמעתי שהוא יהודי שפעם למד בישיבה!!!

אל תדאג, שמעון הרגיע אותו הרב, אני אעמוד לידך בזמן הפולמוס ואלחש לך את כל התשובות באוזן. אבל ברגע ש"משה רבנו" מגיע למקום בו נערך הפולמוס, הוא רואה שני עמודים גבוהים עליהם יתקיים הפולמוס. שמעון לא יודע מה לעשות, הוא מופרד מהרב שלו על ידי מטר של פיגומים! הוא שולח מבט אומלל לרב, והרב מביט בו חזרה, חסר אונים.

"הקשיבו הקשיבו! " זועק הפוסק על הרציף, "לשמאלי עומד הארכיבישוף הגדול ! בימיני עומד הנביא היהודי משה רבנו! היום נדע מי מנצח בפולמוס התיאולוגי! משום שהארכיבישוף לא מדבר ארמית עתיקה, ומיכוון שמשה כמובן אינו דובר לטינית, הוויכוח הזה יתנהל בשפת סימנים ! "

הארכיבישוף מתחיל את הדו קרב האינטלקטואלי האילם. הוא מצייר עיגול רחב באוויר. שמעון הקצב מצביע למטה לכדור הארץ. הארכיבישוף מניף שלוש אצבעות. שמעון מרים אגרוף. הארכיבישוף מגיע מאחוריו ומרים את כוס היין וכיכר הלחם. מייד שולף שמעון ביצה קשה , שובר את הקליפה על מצחו, ומתחיל לאכול אותה.

באותו הרגע הארכיבישוף מחוויר . הוא מניד בראשו ומאותת לכולם שמשה הוא שניצח . "משה רבנו" זכה , והאיש היהודי החטוף משוחרר לזרועותיו של הקהל היהודי המרוצה.

בעוד שהם מורידים אותו מהפיגומים, שואלים את הארכיבישוף – מה בדיוק קרה. הוא מניד בראשו בהשתאות :

"גאון … גאון טהור … סימנתי לו שאלוהים ברא את השמים ואת הארץ. אבל הוא ענה לי שאלוהים נמצא גם כאן איתנו על כדור הארץ. והוא צודק ! הוא צודק … אז אני הזכרתי לו את השילוש הקדוש , אבל הוא מיד ציין שלמרות שיש שלושה חלקים אלוהיים, הם עדיין אחד . כניסיון אחרון להימלט מהאינטלקט המסיבי שלו הראתי לו את הגוף ואת הדם של ישו ! ואז הוא הראה לי את הביצה,הסמל לחיי נצח. היהודים תמיד היו כאן ותמיד יהיו, לא משנה מה נעשה להם. ואז הבנתי שהפסדתי… "

באותו הזמן היהודים שמחים אך מבולבלים, מבקשים משמעון הקצב שיסביר, איך הוא ניצח בדיון.

"אני לא יודע מה קרה, אם לומר את האמת," הוא גמגם, "הוא אמר לי שהוא הולך לזרוק אותנו היהודים לכל קצות הארץ, ואמרתי לו שאנחנו נשארים כאן. הוא איים לדקור את העין שלי עם מזלג – אמרתי לו שאתן לו אגרוף באף. ואז, הוא הוציא את ארוחת הצהריים שלו, ואני הוצאתי את שלי! "

אני אוהב לספר את הסיפור הזה. מסיבה כלשהי, לא משנה כמה פעמים שמע אותו הקהל, או כמה פעמים שמע גרסה מסוימת שלו, הם עדיין תמיד צוחקים באושר בשורת המחץ. ובכל זאת הבדיחה מסתירה – כפי שעושות הרבה בדיחות יהודיות של עידן מסוים – הרבה כאב.

הפולמוס לא היה דבר נחמד.הרעיון שהחופש של אחד עשוי להיות תלוי ביכולתו של אדם אחר להתווכח הוא רעיון שמפחיד לדמיין. להפסיד בפולמוס תיאולוגי לא היה "להפסיד ויכוח", אלא לאבד את זכויות היסוד של אדם. עם זאת, בזיכרון עממי יהודי, הפולמוס הוא מוטיב חוזר ונשנה של תחבולות שנבעו מחוכמת הרחוב היהודית, במטרה להערים על הגויים. זה סיפור של "הרגשה טובה" באחת מן התקופות האפלות ביותר של היסטוריה היהודית.

  נזכרתי בסיפור הזה לפני מספר חודשים, כשהייתי בצוות משימה של מחקר שטח עם צוות "מקום". המחקר כלל מיפוי של החינוך היהודי על ישראל בבריטניה, והסתיים בסופו של דבר בשיחה בשעת לילה מאוחרת עם חבר ותיק. הוא ואני, גדלנו ביחד בתנועת נוער "הבונים", על סיפורי אותם גיבורים ציוניים, ונפגשנו באותו היום ל"שיחת הנפש" השנתית שלנו. אני חי בישראל ב17 השנים האחרונות, הוא לעומתי ברוב הזמן  חי בבריטניה.

הוא סיפר לי על "המורשת של אברהם". זה היה מסמך מדיניות שהונפק על ידי הכנסייה הסקוטית, על ישראל. חבר שלי הוזמן על ידי תכנית רדיו כדי להגיב על תוכן המסמך , שהוא הניח שהיה ביקורתי מאוד כלפי ישראל. הוא היה מוכן לגולל את התשובה הקבועה שלו.. "כן, אבל". בתגובה: כן, הכיבוש של הגדה המערבית חייב להפסיק, אבל בביקורת על ישראל אסור לגלוש לדמוניזציה או השמצות אנטישמיות. אבל אז הוא קרא את הדו"ח.

 הוא היה המום לגלות שההתקפה על ישראל לא רק הייתה פוליטית: היא הייתה תיאולוגית. ישראל הואשמה לא רק בהתעללות בפלסטינים .היהודים עצמם נחשבו אשמים בהפרזה ברעיון "העם הנבחר", וגונו בשל פירוש לא צודק של כתבי הקודש שלהם. בקיצור, הביקורת עליהם הייתה שהם לא,נוצריים מספיק. מסמך העמדה, שמאז כבר שונה באופן משמעותי למדי, היה מנוסח בשפת ויכוח כמעט קלאסית.

חבר שלי הצביע בצדק על כך שהכנסייה הנוצרית –צריכה להיות המוסד האחרון שמרצה לאנשים על איך להתנהג בצורה "נוצרית", אבל מעבר לכך, ביקורת על הגישה הדתית של אדם אחר היא פשוט מחוץ לתחום. "אתה לא יכול להגיד את זה," היה הביטוי שלו.

 מצאתי את עצמי חצי מסכים איתו. יותר נכון מצאתי את עצמי מתקן אותו, "אתה יכול להגיד את זה, אבל אתה תטעה באמירתך." "לא," הוא אמר, "אתה לא יכול להגיד את זה."

הייתי מופתע. האם זו האמירה שמגיעה מאדם שכתב ספר על מסורות מערביות של דמוקרטיה וחופש הביטוי? יש דברים שלא יכולים  או לא צריך שיאמרו? אין ספק שזה בסדר שבפטיסטים סקוטיים יכתבו ויפרסמו מה שהם רוצים, בדיוק כפי שזה זכותנו לומר להם לאן הם יכולים "לדחוף את זה"?

 ומה עם היהודים שחיו בסקוטלנד ? חבר שלי שאל בעדינות. איך זה משפיע על החיים של היהודים בסקוטלנד, כאשר כולם מסתכלים עליהם כרוצחי ישו ? אתה לא יכול, הוא המשיך, להפריד את ההצהרה מהכח שעומד מאחוריה. העובדה היא, שיש לבפטיסטים בסקוטלנד את הכוח להפוך את חייהם של היהודים לאומללים. אין שום דבר שהוא לא משפיע על המציאות של החלש, בוויכוח בין בעל העוצמה לחסר האונים.

אבל אז, תהיתי בקול רם, האם אנחנו לא ממהרים להכריז על חוסר האונים שלנו במקום להתמודד עם ביקורת ? האם רק החלש יכול לבקר את החלש ? ומי מוסמך לשפוט מיהו החלש יותר? חשבתי על ההקשר הישראלי שלי. הפלסטינים טוענים שהם חלשים יותר מישראל – ולכן ישראלים מנועים מלבקר את התנהגותם? האם חולשה משחררת אותך מהאחריות? וישראל – בכל פעם שתואשם בעשיית הלא נכון – לעתים קרובות תצביע על האיומים העצומים שמקיפים אותנו מכל העולם הערבי. אם אנו רואים את עצמנו כחלשים האם זה פוטר אותנו מהביקורת ?

 חבר שלי לא נכנע ולבסוף התווכח על המוסר של המחלוקת.

 בהבנה זאת גילינו מדוע תמיד מצאנו את עצמנו בשני צדדים שונים של המחלוקת. מדוע קרה שאני הייתי שמח פשוט לבטל את "הממצאים" של הבפטיסטים הסקוטיים, ומדוע הוא היה להוט להכחיש את זכותם לפרסם את הממצאים בכלל.

אני הפכתי להיות יהודי ישראלי והוא הפך ליהודי בריטי. במשך השנים הצעירות המעצבות שלנו היינו שני ציונים, הסכמנו על פחות או יותר כל דבר שהיה קשור בעולם היהודי. עכשיו מצאנו את עצמנו מבינים את הנקודות הפילוסופית של האחר, אבל מה שבתוכנו מצביע לכיוונים הפוכים אחד מהשני.

אחרי שבע עשרה שנים של חיים בישראל, כנראה שהפנמתי את המהפכה הציונית: ליהודים יש כוח. כתוצאה מכך, אנחנו יכולים לחיות עם ביקורת, כי אנו יכולים לבחור להתעלם ממנה. לחיות במדינה ריבונית, מגובה על ידי מבני צבא ומדינה, גורם לי להרגיש שדעתם של הבפטיסטים היא אך ורק דעה ולא איום קיומי. ואילו חבר שלי שחי מחוץ לישראל במשך כל הזמן הזה, הפנים את המיעוטיות שבתפוצות: ליהודים מחוץ לישראל אין כוח. כתוצאה מכך, מילה שבטעות נזרקה החוצה או שנאמרה במודע על ידי גוף רב עוצמה, יכולה לגרום נזק רציני.

כנראה ששנינו צודקים. או לפחות שנינו חצי צודקים.

מאז השיחה הזאת, מחלוקות ורגישויות המשיכו לצוץ ברחבי בריטניה.השימוש ב"מילת ה-י" במשחקי כדורגל, הצדעות הפוכות מוזרות, כנסיות מוקפות חומה פעמית, וסאטירה בטלוויזיה. לפני שאני משיב , אני מוצא את עצמי מרוסן , עם משיכת הכתפיים הציונית שלי, מוכן לשמוע את הצעקה העמומה של המיעוט.

הוספת תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כל הזכויות שמורות © 2011 | Site by illuminea : web presence agency