קואליציה רב קולית – בניית מומנטום קהילתי לחינוך לישראל

הוספת תגובה

מאת יונתן אריאל

במאמר "יצירתיות בקואליציה" ברצוני לטעון שבניית מומנטום לשינוי “החינוך לישראל” מצריך איסוף של אנשים מגוונים עם יתרונות שונים. המאמר ממליץ על סוגי הכישורים והתכונות שיוכלו לתרום להצלחת הקואליציה ומדגיש את האתגר הרגשי שמציב שינוי בזירה זו. הפרזנטציה הזאת ניתנה במקור במפגש הרשת של מקום.

 

שלום לכולם מירושלים. ראש הממשלה מנחם בגין זכרונו לברכה אהב לקרוא לה "ירושלים די.סי." כדי להראות שגם לנו יש בירה די.סי. כמו וושינגטון, אבל אצלנו ראשי התיבות הן של David Capital – בירת דויד. מהמקום הזה, על כל רבדי המשמעות שלו, התבקשתי להרהר בטבעה של הקואליציה הקהילתית למעורבות בישראל. ראשית כל אתייחס לצורך בשינוי; שנית, אבדוק מדוע תהליכים של שינוי נכשלים לעיתים קרובות; שלישית, אציע איך כדאי להתחיל לבנות קואליציה; ורביעית אבדוק מהו תחום האחריות שהקואליציה המסוימת הזאת צרכה לשקול.

הצורך בשינוי

אחד האתגרים בחשיבה על החינוך לישראל הוא הגדרת הבעיה. כיצד ניתן להסביר לעומק מדוע נראה שיהודי צפון אמריקה מנותקים מישראל ומיהדות העולם? יש הטוענים שהבעיה היא ארגונית בעצם – לו רק היתה הסוכנות היהודית יעילה יותר, לו רק היה עולם הפדרציות מוכן יותר להגיב, הרי שהתוכניות היזומות היו בוודאי מצליחות יותר לעורר עניין ותמיכה.

יש האומרים שהבעיה היא בתקשורת – לו רק היו ה – CNN והמדיה הארצית מדייקים יותר בדיווחיהם על מה שקורה בישראל, עמדות היהודים היו בוודאי שונות. יש האומרים שהעניין הוא מוסרי וקשור להתנהגותה של ישראל, וכל עוד הממשלה הישראלית אינה נוקטת במדיניות פעילה יותר הדואגת שישראל תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית גם יחד, תמיד יהיה קשה לגייס תמיכה יהודית. יש האומרים שהכול מסתכם בעצם בחיזבאללה ובסרבני שלום אחרים מקרב המנהיגים בעולם הערבי שבגללם המעורבות במדינה היהודית הופכת למעשה כל כך פוליטי ולכן לא כל כך לא רוחני.

אפשרות נוספת היא שהבעיה היא בעצם חינוכית – הבעיה האמיתית היא שאנחנו לא יודעים איך ללמד עברית ביעילות ולכן העם היהודי אינו יכול לחלוק שפה משותפת שבה נכתבו המקורות החשובים. אחרים אומרים שהעניין חינוכי מפני שאנחנו לא טובים מספיק בארגון מפגשים ולכן ישראל נתפסת בעיני אנשים לפי הדימוי של ביבי וברק במקום הדימוי של איל ואילת. יש כאלה שאומרים שהעניין הוא בסך כל החינוך היהודי – כיוון שהחינוך היהודי ככלל לא באמת מצליח לעורר את הדמיון בדורנו, אז מדוע שהחינוך לישראל יהיה שונה?

ברצוני להציע שגם אם כל ההערכות האלה מדויקות, לב הבעיה נמצא בתפיסה – הבעיה היא הפרדיגמה. כבר אין לנו את הבהירות שתגיד לנו מהו צו השעה שסביבו יוכל העם היהודי להתלכד. לאחר שני דורות של איומים קיומיים שדרבנו את כולנו, אנו נבוכים לגלות שאנו יכולים לבחור בין כמה דרכי פעולה, שבאופן בלתי נמנע מרחיקות חלקים ניכרים מעמינו. בתקופה של הקמת מדינת ישראל, בשנת 1967 ושוב ב 1973; כשהתרחש טבח הספורטאים במינכן; כשהתקבלה החלטת האו"ם "שהצינות היא גזענות"; בזמן פעולת החילוץ הדרמטית באנטבה; ובמהלך קמפיין "שלח את עמי" מברית המועצות – לכל אורך התקופה הזאת האתגרים היו ברורים כשמש. ישראל חייבת לשמור על כוח צבאי יעיל ביותר ולבנות בחברה שלה את המחויבות להיות חלק מהכוח הצבאי הזה ולשאת בכל העול הכספי שקשור אליו, כדי להגן על המדינה הצומחת ועל היהודים בכל מקום שבו הם נמצאים ברחבי העולם. מבחינתם של יהודי התפוצות המשימה היתה ברורה באותה מידה – לספק תמיכה רגשית, כספית ופוליטית. היה אז כל כך ברור מה אנחנו צריכים לעשות!

לדעתי הבעיה בחינוך לישראל היא שכיום לא ברור לנו מהו צו השעה. הוא לא מובן מאליו. ומכיוון שכבר אין לנו צורך להגדיר את צו השעה, הפסקנו לדון על המטרות. ניהלנו שיחה על האמצעים והעלנו את השיחה על האמצעים למעמד של שיחה על המטרות. לכן, אם תשאלו את יהודי הפדרציה, "איך היתה השנה שלכם?"הם יענו – "זו היתה שנה נפלאה, עלינו בתרומות." אני לא נגד גיוס כספים אבל אני חושב שזו טעות למקד את השיחה רק בנושא גיוס כספים במקום גיוס יהודים, בניית קהילות ברחבי העולם או הבאת משהו משמעותי אחר לעולם.

כך קורה גם לגבי ישראל. ההגנה על ישראל היתה המטרה, ובכל זאת גם אנחנו העלינו את האמצעים לדרגה של מטרה. בלית ברירה מיקדנו את הדיון בנושאים כגון היחידות שבהן שירתו ילדינו והטרגדיות של חיילים שנפלו, ולכן השיחה על סוג החברה שאנחנו רוצים לבנות היתה פחות חדה – זה נראה כמו מותרות. באופן מצטבר איבדנו את היכולת לדבר על מטרות עליונות, על תכלית גבוהה יותר ונרטיבים משכנעים.

אני מסכים עם הרב ארתור הרצברג המנוח, שכבר בשנות השישים אמר שיש לו חלום בלהות שרוסיה תשחרר את כל היהודים, שישראל תמצא נפט מול חופי אשקלון שיפתור את הצרכים הכלכליים שלה ושכל האנטישמיים בעולם ימותו – כי אז מה יעשו כל היהודים? כל כך הרבה מהתשתיות ומהפעילויות הקהילתיות שלנו קשורות לדברים האלה. אני סבור שהעם היהודי מפגין ביצועים ברמה נמוכה מהמצופה ולא מממש את הפוטנציאל האמיתי שלו כעם. וזה קורה במהירות אחרי שני דורות שבהם הפגנו ביצועים ברמה גבוהה מאוד והשגנו הישגים מדהימים למענינו, למען הצדק ולמען כל המין האנושי ברחבי העולם.

בשלב זה אנחנו מפגינים ביצועים ברמה נמוכה. אם זה חלק מהבעיה הרי שהפתרון יימצא מתוך המחשבה מה מטרתו של העם היהודי? תשובתי האישית היא שמטרתו של העם היהודי היא להשליט צדק בעולמנו. התפקיד של מדינת ישראל הוא להיות הבית של המעבדה היהודית הריבונית שבה נוכל לערוך ניסויים בעודנו ממשיכים במאמץ האצילי של העם היהודי להוביל את המאבק למען עולם צודק.

מה יאפשר לבני עמינו להבין את המטרה המרתקת והנשגבת הזאת? המתודולוגיה היא לפתוח בדיון חשוב שיתנהל בין בני העם היהודי. זהו דיון של העם היהודי, בין בני העם היהודי ולמען העם היהודי, שיעסוק בשאלה: מה אנחנו כעם צריכים לעשות בדור הבא? וממנה נובעת גם השאלה, כיצד יכולים הנרטיב של ישראל, הנרטיב של היהודים והיהדות והנרטיב של אמריקה להיקשר זה בזה, לחזק זה את זה, לאתגר זה את זה ולאמץ זה את זה? זה הנושא שבו צריך לעסוק העם היהודי ככלל.

המשימה שלנו היא לנסות לצרף את כולם לדיון – לקיים דיאלוג ודיון בנוגע לשאלה מה באמת אנחנו רוצים להשיג. זוהי משימה חשובה ביותר ומבלי להיענות לאתגר הזה קשה לראות כיצד יוכלו היוזמות החינוכיות והתרבותיות שלנו לשגשג ולאפשר ליהודים באמריקה להיות מעורבים בישראל ובעם היהודי.

מדוע השינוי נכשל

בהנחה שתיארתי את האתגר הזה בקווים כללים, חשוב להבין מדוע ניסיונות השינוי נכשלים לעיתים כה קרובות. יש הרבה אסטרטגיות, טקטיקות, תוכניות וכללים מנחים ליצירת שינוי. אולם כאן אנו מדברים על שינוי תרבותי, וזו אחת ההגדרות הטובות ביותר של חינוך שאני מכיר. שינוי תרבותי הוא תהליך ארוך ואיטי. הוא פועל על פי מספר כללים ומתחולל כתוצאה ממגוון כוחות שמשפיעים על המצב הדינמי שמתפתח.

לעיתים קרובות איננו מצליחים להשתנות כי איננו מבינים שזהו תהליך של שינוי תרבותי. השינוי הזה מצריך שלושה תהליכים חשובים שכולם קשים מאוד למי שמעורבים בהם: הראשון הוא "הפרידה". למי שהשקיע את זהותו ובנה אותה במה שהוא עושה כיום קשה ומכאיב להרפות מצורת הקיום ששלטה בדור שלם ועיצבה אותו. לכן עלינו למצוא דרך לעזור לאנשים להיפרד מההנחות המיתיות ומהמאמצים המעשיים שמנחים ומייצגים את הדרך שבה הם עושים דברים כיום.

השלב השני הוא "אימוץ חוסר הוודאות". זהו מצב ביניים של להיות על הסף, שבו אנו עדיין לא משהו אחר אבל כבר עזבנו את מה שהיינו. מצב שמאופיין בדרך כלל אצל רוב האנשים בחוסר בהירות, בספק, בבלבול ובאי נוחות. זהו חלק מהתהליך הטבעי. בהחלט יתכן שתפקידנו דומה למשימה שנטל על עצמו אבינו הקדמון. לאחר שעזב את השעבוד במצרים, הוביל משה את העם היהודי במדבר זמן רב לפני שהגיעו אל הארץ המובטחת. אבל החדשות הטובות הן – ראו מה קרה במדבר! בסופו של דבר, זה המקום שבו ניתנו עשרת הדברות – לא בארץ המובטחת אלא במדבר! שם, במצב 'הביניים', נוכל למצוא יצירתיות ואנרגיה שיאפשרו לשינוי להתחולל באמת. זה מטריד אבל יכול להיות גם מרומם ביותר.

השלב השלישי הוא 'לימוד מחדש של מחויבות מחודשת'. גם זה קשה כי אנו חייבים להתחיל להאמין, להשתייך ולהתנהג בצורה חדשה, אם להשתמש בניסוחו של מרדכי קפלן. תחושת היכולת והערך העצמי נמצאת בסכנה ומאוימת מפני שאנו לא מיומנים כפי שהיינו פעם – כיוון שזוהי דרך קיומית חדשה.

רוב הניסיונות להשתנות נכשלים מפני שאנשים לא מקדישים תשומת לב מספקת לדינאמיקה של שלושת השלבים האלה. בדרך כלל אנחנו ממעיטים מערכו של המאמץ הרגשי שמצריך שינוי כזה – וקבוצת הליבה – חסידי השינוי הנלהבים – שוכחים להכיר במה שנדרש מאחרים ואת התהליך המורכב והמסובך שהם עברו כדי להגיע למקום שבו הם נמצאים עכשיו. חסידים מסורים, מעצם מהותם, יתקשו לראות את הפגמים בתוכניתם ולעיתים קרובות יבלבלו בטעות בין הסתייגות כנה מתוכנית והיצמדות עיקשת לפרדיגמות ישנות ולאופן שבו נהגו לעשות דברים בעבר. העיסוק בדינאמיקה של השינוי ובאתגר הרגשי שהוא מציב בתחום החינוך לישראל הוא בעל חשיבות עליונה.

 הרכבת קואליציה שתעמוד באתגר

כעת אנו בעמדה שבה נוכל לחשוב כיצד לטפל בהרכבת קואליציה שאולי תוכל לעמוד באתגר הזה בכל קהילה. כאשר דנים בחינוך, לעיתים קרובות נוטים לעשות השוואות עם תחום הרפואה. רפואה אינה רק תחום אינטלקטואלי, אקדמי, תיאורטי בדיוק כפי שחינוך אינו כזה – שני התחומים שואבים במידה רבה מהמחקר האקדמי וממסגרות תיאורטיות, אולם באותה מידה שני התחומים גם נבחנים באמת בניסיון המעשי. אם הרפואה שואפת לרפא את הגוף, הרי שהחינוך מבקש לעשות משהו נאצל באותה מידה – לטפל בסוגיות של מוסר, של אופי, של מחויבות, של קשר חברתי ושל זהות. אלה דברים עמוקים שהיו צריכים להיות נושא לעיון פילוסופי אינסופי. ובכל זאת, אנו מתעניינים במקום שלהם בעולם האמיתי.

המשימה של בנית קואליציה קהילתית היא לחשוב לא במונחים של ניתוח או מתן אספירין, אלא במונחים של דיקור סיני. מנקודת מבט זו, יש בגוף האנושי כמה נקודות רגישות שאם לוחצים עליהן כהלכה אפשר לראות תוצאות נפלאות בכל הגוף, כולל במקומות רבים שמרוחקים ממקום הלחיצה המקורי. אנחנו לא דרוויניסטים יהודיים שמאמינים רק בהישרדות היהודים החזקים. אנו שואפים להגיע לכל יהודי. כיצד נוכל למצוא את נקודות הלחיצה המרכזיות הללו שיוכלו לשנות את המערכת הקהילתית כולה? אני סבור שאם נמצא מספיק נקודות לחיצה חשובות ונוסיף משאבים (רעיונות, כוח אדם ומימון) נשיג את מטרתנו לערב את הקהילה בדיון.

אני יכול לזהות שש נקודות לחיצה נחוצות שמהן ניתן להרכיב קואליציה קהילתית יצירתית:

ראשית כל, מעצבי מדיניות. עלינו לערב אנשים שמסוגלים לקבל החלטה ולהעביר משאבים מעדיפות אחת לאחרת. המשאבים הם זמן ואנרגיה של אנשים, מימון ורעיונות. כיצד נוכל לפרוס אחרת את המשאבים האלה כדי להשיג שינוי בקלות רבה יותר? בקהילות היהודיות של ימינו, מעצבי המדיניות נמצאים בפדרציות ובקרנות. אנו זקוקים להנהגה מקצועית ולא מקצוענית בעמדה שממנה אפשר יהיה להעביר משאבים לעשייה אלטרנטיבית בחינוך לישראל.

שנית, מנהיגי חשיבה. עלינו לערב אנשים שמסוגלים לעזור לבטא בבהירות במה בדיוק אנו רוצים שהעם היהודי יתמקד, ואיזה תפקיד צריכה למלא ישראל בדור הבא. כדי לענות על כמה מהשאלות הגדולות שהצגתי קודם, נרצה שאנשינו המבריקים ביותר יתמודדו עם השאלות המהותיות. אנו מחפשים כאן אינטלקטואלים שיאמרו, "מעורבותו של הדור הבא בישראל ובעם היהודי חיונית לנו, ישראל והעם היהודי חשובים לנו." מה הם יוכלו לומר על המודלים של זהות יהודית אמריקאית שמעריכה יחסים אינטגראליים עם ישראל? אפשר לכלול ביניהם אקדמאים, רבנים ואנשי תרבות שכישוריהם האינטלקטואלים יאפשרו לנו לקחת את הדיון הזה לרמה אחרת. רק לעיתים רחוקות ביקשו מהם הקהילות היהודיות או מדינת ישראל להצטרף לדיון הזה בגלוי וביצירתיות.

שלישית, מדריכים. כיוון ששאיפתנו היא לערב כל יהודי בדיון הגדול של העם היהודי אנו יודעים שעלינו להזמין לדיון כל מחנך וכל עובד קהילתי. הם לא רק חברי קהילה בזכות עצמם, הם גם השער שלנו ליהודים. הדרך המהירה והרצינית ביותר להגיע לעם היהודי היא באמצעות המדריכים האלה שאחראים על הדרכת מחנכים אחרים ומנהיגים לא מקצועיים אחרים של מוסדות ותשתיות הקהילה – רבנים, מורים, מדריכי נוער, אנשי מקצוע בפדרציות, מחנכים של הגיל הרך, מורים למבוגרים וחברי הנהלה לא מקצועיים. ההדרכה הראשונית וההכשרה המקצועית צריכות להיעשות בדרך חדשה ואחרת. אנו צריכים לבחון את ההדרכות האלה ולהביא אותן למקום אחר שמעודד כל חניך לבטא עמדה אישית לגבי ישראל, הציונות ויהדות כעם. רק אז הם יהיו בעמדה שבה יוכלו להנחות יהודים אחרים כיצד לבחון את הנושאים האלה. בסופו של דבר אנו רוצים שכל ארגון ותוכנית, פורמאליים או לא פורמאליים, יחשבו אחרת בנוגע לישראל ולעם היהודי.

רביעית, דוגמה חיה. כחלק מהקואליציה שלנו, אנו זקוקים לאנשים שמנהלים מקומות לדוגמה. אני מחפש את אלה שמנהלים בית ספר או בית כנסת נפלא, מועדון קריאה חדשני באמת, מרכז קהילתי או כאלה שעושים משהו מסקרן בתחום האמנות התרבותית. פחות חשוב איזה מוסדות הם מנהלים, מה שחשוב זה שבראשות המוסדות האלה יעמדו אנשי חזון שמוכנים להסתכן, שמוכנים לומר, "אנחנו חייבים לפעול מעבר למצב של "עסקים כרגיל". לי שולמן מקרן קרנגי משתמש בביטוי "הוכחות קיומיות" אנו זקוקים להוכחות קיומיות שאם נעשה זאת בדרך אחרת נוכל לצעוד צעדים משמעותיים קדימה ולזכות בדברים חשובים. מעצבי המדיניות, מנהיגי החשיבה והמדריכים זקוקים אף הם למקומות האלה כדי להדגים כיצד ניתן לתפוס את החינוך ולקיימו באופן שונה.

חמישית, יזמים חברתיים. קצב השינויים בעולם ובתחומי חיים רבים הוא מטורף. דבר זה עלול להרתיע. ובכל זאת, יש כאלה שניחנו בכישרון ובאופי המתאימים כדי לזהות את הנישות החדשות ואת ההזדמנויות שנקרות. לעיתים קרובות יש בהם שילוב של שובבות, חוסר כבוד, פוריות מנטאלית ודחף אינסופי. את חלקם ניתן לכנות "wild cards" – אף פעם אי אפשר לדעת מה יצא מהיוזמות שלהם. אבל הם עשויים לעלות על הדרך הנכונה! כשמצרפים לדיון אנשים כאלה, זה מבטיח שכולם יישארו דרוכים, מודעים וערניים לאפשרויות שעדיין לא נבדקו.

שישית, אנשי תקשורת. נקודת הציר האחרונה בקואליציה הקהילתית שלי היא האנשים שאחראים על עיצוב השיח הציבורי בישראל ובעם היהודי. בדרך כלל זו הקטגוריה שהכי קשה לזהות ולאתר, מפני שהם יכולים להיות כל כך שונים. פחות חשוב מה היא ההשתייכות המוסדית של אנשי התקשורת האלה, השאלה החשובה היא האם יש להם את היכולת והאישיות לחבר בין רעיונות מפתח למרחב הציבורי. חשבו על עיתונאים כמו תום פרידמן. חישבו על אלי ויזל, שלו אני אוהב לקרוא אדם בעל "השפעה סמכותית". כשאלי ויזל מדבר על חיי העם היהודי – הקול שלו נשמע. מי האנשים בעלי "ההשפעה הסמכותית" בקהילה שלכם? לאנשי התקשורת האלה יש קטגוריה נוספת – האנשים בקהילה שמצליחים להדליק את השכבה המשכילה. שמותיהם לא בהכרח מוכרים לכולם אבל יש להם השפעה סביב שולחן ארוחת הערב שלהם כי הם מסוגלים להלהיב ולהמריץ. קבוצה זו תוודא שהמיזם לא יהיה מבודד בתחומה של קבוצה קטנה של יודעי דבר שזכו לאמון. הם האנשים שיפיצו את הבשורה שמשהו חשוב מתרקם ושכלנו צריכים לשים לב אליו.

קואליציה קהילתית שמורכבת מששת נקודות הלחיצה האלה נראית שונה מאוד מהקואליציה הקהילתית שרובינו מדמיינים. אם השאיפה שלכם היא באמת רחבה מבחינה מערכתית, אתם זקוקים לכל ששת הנקודות, ואולי יש עוד כמה שלא חשבתי עליהן. ובכל זאת, אני משוכנע שאנו זקוקים לכל השש האלה סביב השולחן כדי להתמודד באמת עם רצינותו וגודלו של האתגר שניצב מולנו.

 במה צריכה לטפל הקואליציה?

תוך כדי תהליך הרכבת הקואליציה ובמהלך השלב הראשוני שלו, הקבוצה צריכה לטפל בארבעה נושאים לפחות.

ראשית כל בתכלית – מדוע אנו צריכים לעשות זאת? הקואליציה זקוקה לאנרגיה ולכוח מניע שחלק ניכר מהם יבוא מהתחושה הבוערת שמשהו חייב להיעשות בנוגע לשורת הסוגיות החשובות האלה בתחום החינוך לישראל. תחושה זו ניצבת בפירוש לצד התחושה שמי שרוצה שינוי ומפיץ תזכיר מצפה שהשינוי יקרה כתוצאה ממעמדו ההיררכי. הנקודה כאן היא להדליק את האש – ובסוגיה זו, מה הדבר שידליק אותנו? איך מדליק מישהו את האש?

שנית, פורטרטים – מה אנו מבקשים ליצור? הקואליציה צריכה לקחת על עצמה את האתגר הקשה מכולם: לתאר בבהירת את ההרגשה, המראה והריח של מה שיקרה כאשר נתקדם לכיוון השגת המטרה שלנו. אחת הסכנות הגדולות ביותר בכל תהליך של שינוי היא שבסופו של דבר אנשים מדברים יותר מדי ואומרים מעט מדי. אנו חייבים להגיד משהו מהותי ולכן צריך לשדל את מנהיגי החשיבה שלנו לקרוא ולכתוב כדי לצייר ברהיטות משכנעת את התמונה המשכנעת של מה שאנחנו מקווים ליצור.

שלישת, תוכנית – מה אנחנו צריכים לעשות? הקואליציה צריכה לגבש תוכנית פעולה, שלב אחרי שלב. אנשים רבים מצהירים על ניצחון מוקדם מדי – לכן צריך להיזהר מזה מאוד. אל תבטיחו יותר מדי ותבצעו פחות מדי –להיפך – תבטיחו מעט מדי ותבצעו יותר מדי! בשאיפה לגבש תוכנית מקפת, לאחר השלבים הראשונים של מחשבה מעמיקה, אסור שהתוכנית תחמוק מליזום פעילויות שמהן כולנו נוכל ללמוד. כיוון שבני אדם רבים כל כך שוקעים מעל הראש באירועים המשמעותיים בחיים, כדאי שהתוכנית תכלול שאלות כמו, "כיצד ישראל והעם היהודי חיים בברית מילה, בבת מצווה, בתחתונה או בלוויה?" מה צריך כדי שנשיא מדינת ישראל ישלח ברכה לכל תינוק יהודי שנולד ויגיד "ברכותיי על הבחירה של הוריך וברוך הבא לעם היהודי?" התוכנית צריכה לאזן בין מגוון גורמים קריטיים שנוגעים בממד האינטלקטואלי, הרגשי, ההתנהגותי, הרוחני והסימבולי.

רביעית – השתתפות – מה החלק שלך? הקואליציה צריכה להרחיב את מעגל המשתתפים כך שאנשים מרקעים שונים ירגישו שיש בה משהו חשוב גם בשבילם. היא תהיה מיינסטרימית אבל עם 'חריפות' מסוימת. סכנה אחת גדולה היא שנמצא את עצמנו בסופו של דבר עם קונצנזוס דליל שיהיה כל כך פרווֶה עד שלא יגיד כמעט שום דבר לאף אחד. אסור לקואליציה להתפשר על כל מה שהוא פחות מתפיסות מהותיות של הזהות היהודית, שרבות מהן עשויות להתנגש זו בזו, אבל היא צריכה גם לפקח על עצמה ולבדוק אם יש אתוס של השתתפות. אנו צריכים לפנות לאנשים ולהפציר בהם להיות חלק מהקואליציה בכך שנציג פחות את המשבר של "צריך להציל" ויותר את האתגר של "כדאי להצטרף" .

 

מילה אחרונה

אבא קובנר היה אחד הגיבורים שלי בזכות מעשי הגבורה שלו בגטו וילנה, כמשורר ששיריו פורסמו, כמחנך ומייסד מוזיאון בית התפוצות בתל אביב. הוא אמר, "אני מודע לכך שמצוקה רוחנית קשה בהרבה ממצוקה חומרית, וכיום הדבר נכון שבעתיים. כי קשה להיות יהודי ולא להיות חרדי. קשה להיות ציוני ולא להשתייך לגוש אמונים. קשה להיות אדם בלי שיהיה לך גורו משלך. ואני כל הדברים האלה." גם אני כל הדברים האלה, ואני מאמין שגם רוב העם היהודי הוא רוב הדברים האלה. כשאני חושב על חינוך לישראל אני חושב על ישראל כעם, כארץ, כתורה, כמדינה, כצור, כחירות, ככנסת וככלל ישראל באמונה שנצח ישראל לא ישקר. אני לא רוצה להגביל באופן מלאכותי את רשת האסוציאציות העשירה והאקזוטית שלנו, במידה מסוימת מפני שהיא יכולה לשרת אותנו היטב בשעה שאנו יוצרים משהו חשוב. נרטיב משכנע שיטווה מהחוטים השונים הללו יהיה יפהפה, מרתק ומרומם.

העבודה קשה ומתסכלת אבל מסוכנת ואמיתית – הטובה ביותר שיש. בהצלחה.

 

יונתן אריאל הוא מנכ"ל "מקום". הוא מרבה להרצות בנושאי יהדות עכשווית וחינוך ניסיוני.

 

מקום – רשת ההשתלבות בישראל.

המילה 'מקום' פירושה אתר, וגם המילה שמשמעותה אלוהים. כמילה שמהדהדים בה ארץ ושמיים גם יחד, היא מסמלת את מאמצינו לחדש את מקומה של ישראל בחיים היהודיים. באמצעות רשת של מעבדות, מנהיגים מקומיים – בתחומי הנסיעות, החינוך, האמנויות והדת – מקבלים הדרכה כדי ליצור את התוכן המרתק הדרוש לבניית תחום ההשתלבות בישראל בזמנינו. "מקום" הוא יוזמה משותפת של מחלקת החינוך בסוכנות היהודית, המנהיגות הקהילתית היהודית ושותפים פילנתרופים.

הוספת תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כל הזכויות שמורות © 2011 | Site by illuminea : web presence agency