מקומות סחופי רוח: המסע אל נופים שונים לגמרי

הוספת תגובה

מאת יונתן אריאל, מנכ"ל

למסעות היהודים אל ארץ ישראל יש היסטוריה ארוכה ורבת השפעה. המאמר "מקומות סחופי רוח" מצדד בהכנסת פרץ של יצירתיות לתחום כדי לוודא שתוכניות הסיור והחוויות יתאימו לזהות הישראלית והיהודית כפי שהן מתגלות בעולם המורכב של ימינו. המאמר הזה התפרסם ב"מסע – הגיע הזמן למסע" (הסוכנת היהודית 2006).

 

כל העולם במה,

כל איש וכל אישה רק שחקנים הם.

כולם כניסות ויציאות להם,

וכל אדם על פי תורו מופיע בתפקידים שונים.[1]

"שורשי בשני נופים שונים"[2]

המסע הגדול

מנהגם של אנשים צעירים לצאת מביתם כדי לבקר במולדת תרבותם היה מקובל מאוד בקרב מעמד הביניים באירופה במאות הקודמות. נהגו לקרוא לכך המסע הגדול, טיול ממושך. עיקר הרעיון היה שחינוך קלאסי אינו שלם אם הוא כולל רק מיומנות ספרותית ברמה הקוגניטיבית. הכרחי לשלב בו גם מפגשים, טעמים, ריחות, צלילים ומראות מפתים ומרתקים – במילים אחרות, החוויות – של "האחר". מסע כזה יכול היה לשמש כמשקל נגד לאתוס ולגינונים המוגבלים והמאובנים יותר שהקיפו בזמנו את האדם הצעיר. ובכל זאת, האחר לא היה לגמרי זר לנוסע, גם אם היה מרוחק. הוא היה קשור איכשהו לשורשי התרבות המקומית שכבר היתה מוכרת היטב לאדם. הוא סיפק את ההזדמנות להרחיב את האופקים התרבותיים, להיפגש עם האנושות על צבעיה המרהיבים וכל מגרעותיה, ולהכיל אותה.

למעשה היה במסע גם מרכיב פחות נעלה מחשיפה לרעיונות של דמוקרטיה, רנסנס וכדומה: זו היתה הזדמנות עבור המתבגרים להתנסות בסוגים שונים של פעילות גופנית ממריצה, ולעיתים לא רחוקות, לפגוש את הצדדים האפלים יותר של הקשרים החברתיים.

עולי רגל ותיירים

"מסע" הוא ניסיון נועז לוודא שמסע גדול יהודי יהיה זמין לרבים. לאור כך, מה יכול להיראות לנו כמרחב קוגניטיבי עבור יהודים צעירים שבאים לבלות תקופה ממושכת בישראל? לדעתי הניסוח היפהפה של לאה גולדברג, שמדברת על שורשים בנופים שונים, בהחלט קולע גם בימינו. היא כתבה את השיר "אורן" כשהיא מלאת כיסופים וגעגועים לארץ שהיא השאירה מאחוריה, ובכל זאת היתה מודעת לאופן שבו שתי תרבויות ושני אופקים עיצבו את חייה. אולי נצא נשכרים אם נראה שהמסע אל מקורות אחד הרכיבים במורשתו של אדם מספק את האפשרות לגלות גם את כל שאר הרכיבים. זוהי הזדמנות לעבות כמה רסיסי זיכרון, ידע וחוויה מישראל ומההשתייכות לעם היהודי ולספק את המשאבים כדי שיבשילו ויתפתחו. זהו מסע אל הזהות ואל הקהילה.

ובכל זאת, גם כאן יש בעיה קשה. אחד האנשים חדי האבחנה שבחנו את הסצנה העכשווית הוא זיגמונד באומן, הסוציולוג הידוע, שחי בשלוש ארצות שונות. אחד החיבורים המרתקים ביותר שלו נקרא באופן מעורר מחשבה: "מעולה רגל לתייר – היסטוריה קצרה של זהות"[3] . לטענתו, העולם המודרני נתן לנו סיבה לחשוב שאנו יודעים מאין באנו ולאן אנו הולכים (עולה הרגל). ידענו גם שהמסע יכול להיות מרגש, מפתה ובונה. יכולנו לחתור בביטחון לעבר העתיד כשאנו מוגנים באמונה שההתקדמות היא ליניארית, וכמאמר השיר, "המצב רק יכול להשתפר". ובכל זאת, בשל המגמות הסמויות השליליות של העידן המודרני, שהתגלו לנו באכזריות באירועים הטראומטיים של המאה העשרים, אנו חיים כעת בעידן של "התייר", בניגוד לעידן של עולה הרגל. התייר נע קדימה, אחורה, הצידה וחוזר חלילה. הוא או היא נודדים אל ומתוך סביבות ותרבויות ומלהטטים ללא הרף בין ההיבטים השונים של הזהות, ללא הוודאות של הכיוון או היעד שהייתה לעולה הרגל. האמירה "כל אחד מאיתנו משחק תפקידים רבים" היא ההד החריף שזוהה בפרשנותו של שייקספיר למצב האנושי. אנו שואפים להמציא לעצמינו משמעות באמצעות משא ומתן עיקש על העולמות הדינמיים והמשתנים שלנו, שמובילים אותנו לאמץ כיוונים מגוונים בנסיבות מתחלפות. באומן כותב על ההבדל הזה:

"לעולי הרגל היה עניין ביציבותו של העולם שבו הם פסעו; בעולם מהסוג שבו אדם יכול היה לספר את החיים כסיפור מתמשך, סיפור הגיוני…עולמם של עולי הרגל – של בוני הזהויות – חייב להיות מסודר, מוחלט, צפוי, בטוח; אבל יותר מכל, הוא חייב להיות עולם מהסוג שבו טביעות רגל נחקקות לנצח…המודרניסטים שאפו להפוך את העולם ליציב בכך שעשו אותו גמיש, כדי שניתן יהיה לבנות את הזהות מרצון. הם הפכו את המרחב שבו היה אפשר לבנות את הזהות למדבר. ומדבר אינו שומר טוב על עקבות. ככל שקל יותר להטביע טביעת רגל, כך קל יותר למחוק אותה. די במשב רוח. ומדבריות הנם מקומות סחופי רוח."

נופים שונים

אני טוען שהעבודה של "מסע" מתרחשת במקומות "סחופי רוח". זהו עידן של זהויות מרובות שמתבקשת בו תגובה אוטומטית לשאלה אילו שילובים של סיפורים, מטפורות, ידע, מושגים והתנהגויות מתאימים לזמן הזה ולמקום הזה. ובמקביל עולה המודעות לכך שהתגובה שמתאימה לסביבה אחת לא בהכרח תתאים גם למפגש הבא במקום אחר או בתקופה אחרת.

נסיבות קיומיות אלה הן קרקע פורייה למחנך, שכן החינוך עשוי להיתפס "כחניכה לחיפושים ראויים", כמאמרו הקולע של הפילוסוף ריצ'ארד פיטרס[4] . הבדיקה הזהירה מה יכול להיחשב לדבר ראוי ומדוע, היא מהות האחריות החינוכית. באיזה אופן ההתנסויות שאנו מעצבים הן ראויות? מדוע טקסטים, מפגשים וטיולים מסוימים עדיפים על אחרים? מהם הקריטריונים שהופכים משהו לראוי? יש לנו הזדמנות לפתוח אופקים מהותיים עבור המשתתפים ומשום כך מוטלת עלינו משימה כבדת משקל להצדיק בפניהם, בפני עצמינו ובפני מגוון סמכויות חינוכיות ותרבותיות, את החלטתנו ולהסביר מדוע נתנו עדיפות כה גדולה דווקא לאופקים מסוימים.

לאה גולדברג כתבה על שני נופים שונים, אבל לטענתי, יש סיכוי גדול יותר שיהודים צעירים היוצאים למסע כיום יאלצו להתמודד עם שלושה נופים, שלוש תרבויות ושלושה סגנונות ביטוי אישיים וקולקטיביים. הבה נשתמש לדוגמה במשתתף מארצות הברית: הוא יחווה את החוויה בשלושה מעגלים חופפים ובכל זאת נפרדים. אמריקאי-מערבי; אמריקאי-יהודי; וגם הנרטיבים הישראלים יהיו נוכחים כאשר המשתתפים יגלו את הניואנסים האינטלקטואלים, החברתיים, התרבותיים וההתנהגותיים של ישראל. למעשה ישראל בעצמה היא מארג מורכב ורב-תרבותי להפליא. לכן במסע יהיו חייבים להיות מתח והרמוניה גם יחד, לעיתים קרובות ממש באותו זמן. התנאים הללו נושאים בחובם פוטנציאל נדיר ביותר שמאפשר למחנכים היהודים שמתמחים בישראל ובחינוך יהודי להגיב ביצירתיות לשני הדברים, "זהות התייר" של באומן ו"החיפושים הראויים" של פיטרס.

הנוף הישראלי רווי בתוכן מעורר מחשבה בכל רמה אנושית שניתן להעלות על הדעת. זהו מקום שבו התרחשה דרמה אנושית – עם רומנטיקה, קומדיה, טרגדיה ואירוניה. ישראל מצטיינת בהצגת הגבורה הטרגית והרומנטית בשל האירועים הרבים שהתחוללו כאן לאורך כמה עשורים. ובכל זאת, בשעה שישראל מתבגרת, ומתחילה להתפתח בה דרמה אנושית מאוזנת יותר, מה עוד עלינו להציג ברמת האירוניה והקומדיה? עוצמתו של התוכן בשילוב עם גיל המשתתפים, השלב שבו הם נמצאים בחייהם והריחוק מהמשפחה ומהבית, נושאים בחובם אחריות עצומה עבור המחנכים והמתכננים.

פיטרס מתרה בנו "לכבד את עצמאותו של הלומד", לכן שיטת החינוך שלנו חייבת להימנע בקפידה מהגדרת התוצאה, גם כאשר אנו מציעים דוגמאות לדברים הראויים. אסור לנו להתפתות למחשבה שהדרך היחידה למחויבות היא באמצעות כפיית ביקורת אינטלקטואלית והצרה ללא צורך של טווח התפיסות הנחשבות ראויות "לחיים הטובים". תיירים שבאים לביקורים קצרים הולכים לעיתים קרובות רק "למחוזות הקדמיים" של החברה, אולם כדאי לעודד את משתתפי המסע לגלות גם את "המחוזות האחוריים"[5]. זה יאפשר להם לראות את המגמות הסמויות ואת קווי המתאר האמיתיים של החברה והתרבות בחיי הישראלים מנקודות מבט רבות שמדגישות את מורכבות הרעיונות ומערכות היחסים. עמוק בפנים קיימות כמה מהדאגות האנושיות המאתגרות והממריצות ביותר, כפי שהן נראות מבעד לעדשה היהודית המרתקת. מעורבות מסוג זה מתאימה לעולם הזהות של המשתתפים ולמצב היהודי העכשווי.

הנמקה תרבותית

דרך מעניינת אחת לגשת לנושא זה היא שינוי משמעותי של המתודולוגיה החינוכית שהייתה מקובלת עד כה, המתודולוגיה של הבהרת ערכים[6] . לטענת מעצבי השיטה, אפשר לאמץ ערכים בשלוש דרכים שונות: א) באמצעות הדגמת הערכים וההתנהגויות הרצויים; ב) באמצעות שכר ועונש על הערכים וההתנהגויות הרצויים; וג) באמצעות מתן הזדמנות לאנשים לבחון את האפשרויות ולהתחייב מרצונם. בפיתוח השיטה השלישית הזאת, דורבנו המשתתפים לחשוב על הערכים שלהם בתהליך בן שלושה שלבים. ראשית, הם התבקשו לבחור סט ערכים מתוך האפשרויות שעמדו בפניהם לאחר שקילת האלטרנטיבות והשלכותיהן. שנית, הם היו אמורים לכבד את הערכים בכך שיצהירו על מחויבותם ויגנו עליהם בפני אחרים. שלישית, הם היו אמורים לפעול בהתאם לערכים הללו שוב ושוב לאורך תקופת זמן ממושכת. הטענה היא שבאופן כזה אנשים יהיו מחויבים יותר מאשר אם הוריהם ומוריהם רק ידגימו ערכים ראויים, ישבחו את ההתנהגות הרצויה או יטיפו מוסר לגביה. המתודולוגיה הזאת זכתה לביקורת רבתי על היותה רלטיביסטית, אולם אני סבור שאולי מן הראוי לדבר על גרסה מתוחכמת יותר שנקרא לה הבהרה תרבותית או הנמקה תרבותית. בשיטה זו נוכל אולי לאזן את רצוננו להמריץ אנשים לאמץ חיפושים ראויים שלעיצובם אנו אחראים במידה רבה, עם הציווי המוסרי לכבד את עצמאות המשתתפים.

הבה נאמר לשם הקיצור שתרבות היא שילוב מורכב של ארבעה אלמנטים שיש ביניהם השפעה הדדית:

ידע, תפיסות, רעיונות, שפה

ערכים, אידיאלים, גישות, אמונות

סיפורים, זיכרונות, סמלים, מיתוסים

מנהגים, הרגלים, טקסים, התנהגויות

המסע אל נופים שונים מאפשר התחככות עם דרכי ביטוי תרבותיות אלטרנטיביות, שונות מאלה שאדם מכיר. מפגשים אלה עלולים להיות קשים ולהכניס אדם להלם בעקבות ההכרה שלא כל האנשים בעולם חושבים ומתנהגים כמוהו. או שהם עשויים להיות עדינים, ולחלחל לאט להכרה עם ההבנה המתבהרת שקיימות קטגוריות אלטרנטיביות מהותיות לארגון המפה הקוגניטיבית והחברתית של האדם. הקטגוריות האלה אינן מסווגות בקלות ובכל זאת השפעתן חזקה באופן מפתה. האפשרויות לחיות את המתח בין הקשר (עם ההתפשרות ההכרחית שמובנית בחמימות האחווה) וההכרה (עם תחושת התכלית הנמרצת שמדגישה את הקבוצה שלך לעומת כל השאר) הן התוצאה של מסע שתוכנן במיומנות.

תהליך המסע כהנמקה חברתית[7] שמוצע כאן יסייע להפוך את המרומז למפורש. וכך תהליך שעלול להפוך לאוונגליסטי ואינדוקטרינטורי יהיה לתהליך חינוכי ומעצים. ובכל זאת, זה שונה מאוד מלהציע שכל מה שמישהו רוצה לעשות או להתחייב אליו הוא מקובל. זה מעודד את המשתתפים להתמודד עם דרכים שונות שבהן אפשר לחגוג ולהנציח, עם רגעים אלטרנטיביים שמן הראוי לציינם ולהדגישם. זוהי דרך לראות בעבודה החינוכית של המסע דרך להמריץ אנשים למצוא את דרכם במתח שתמיד קיים בעולמנו – המתח בין נאמנות לחירות. לְמה אני חייב או רוצה לתת את נאמנותי? מהן הדאגות שבגללן חיוני לי לציין את חירותי? זוהי הדרך להעניק להם את הכלים הקוגניטיביים שבעזרתם יוכלו למצוא את דרכם לבדם ובקבוצות מבעד לקווי הדמיון והשוני שבתוך תרבויות וביניהן. באופן כזה הם יוכלו להצמיח תחושת זהות מתפתחת, באמצעות הנמקה מוסרית תרבותית מורכבת שתעורר בהם השראה כל חייהם.

לימוד במעגלים

כשאנו מספקים את הרקע העשיר של שלושה נופים לפחות, אנו משקפים באמת את מורכבות העולם בעידן הגלובאלי הזה. לו היינו מנסחים את המסע כשני נופים היינו נופלים קורבן להפרדות הקשות והאגרסיביות שמאפיינות חלק ניכר מהשיח הנוכחי שלנו: או-או. אנו מדברים על אמריקאי או ישראלי; על יהודי או אנגלי; על חילוני או דתי; על כללי או פרטי. אולם אם נעצב במיומנות מגוון עשיר של תוכניות איכותיות שמדגישות את המורכבות באופן רציני , אך לא קודר, נוכל להימנע מעמדות שקשה להגן עליהן ונספק באמת חוויות חינוכיות שראויות לזמננו. זה רחוק מאוד מרלטיביזם פרוע. נכון יותר לומר שזהו ביטוי לחיפושים ראויים שמכבדים את המשתתף.

דינה מצגר כותבת באופן מעורר מחשבה "שסיפורים הם מעגליים. הם אינם נמתחים בקו ישר. לכן כדאי להאזין להם במעגלים, כיוון שיש סיפורים בתוך הסיפורים וסיפורים בין הסיפורים ולמצוא את הדרך ביניהם זה עניין קל וקשה כמו למצוא את הדרך הביתה. חלק מתהליך המציאה הוא ללכת לאיבוד. אם הלכת לאיבוד אתה באמת מתחיל להסתכל סביבך ולהקשיב"[8] .

הבהרה תרבותית יכולה להיות דרך מרתקת ללכת לאיבוד בה. וחיפוש הדרך הביתה מניב רמה גבוהה יותר של בלבול. במקומות סחופי הרוח של זהויותינו הרבות, הנוף היהודי, המערבי והישראלי יכולים לתרום תרומה אחת למסע אל מורשת העתיד.

 

יונתן אריאל הוא מנכ"ל "מקום". הוא מרבה להרצות בנושאי יהדות עכשווית וחינוך ניסיוני.

 

מקום – רשת ההשתלבות בישראל.

המילה 'מקום' פירושה אתר. וזו גם המילה שמשמעותה אלוהים. כמילה שמהדהדים בה ארץ ושמיים גם יחד, היא מסמלת את מאמצינו לחדש את מקומה של ישראל בחיים היהודיים. באמצעות רשת של מעבדות, מנהיגים מקומיים – בתחומי הנסיעות, החינוך, האמנויות והדת – מקבלים הדרכה כדי ליצור את התוכן המרתק הדרוש לבניית תחום ההשתלבות בישראל בזמנינו. "מקום" הוא יוזמה משותפת של מחלקת החינוך בסוכנות היהודית, המנהיגות הקהילתית היהודית ושותפים פילנתרופים.

 

[1]וויליאם שייקספיר, מתוך "כטוב בעיניכם" בתרגום אברהם עוז

[2]לאה גולדברג, אורן, מבחר שירים, 1976

[3]זיגמונט באומן, "מעולה רגללתייר – היסטוריה קצרה של זהות" מתוך שאלות של זהות תרבותית, בעריכת סטוארט הול ובפול דה גיי, 1996

[4]הניסוח הזה הוא מתוך "אתיקה לש החינוך" מאת ריצ'רד פיטרס, 1996

[5]ראה אירווינג גופמן, הצגת האני בחיי היום יום, 1956

[6]ראה לואיס ראתס, מריל הארמין, סידני סיימוןף ערכים והוראה, 1966

[7]ראה לורנס קולברג, הפילוסופיה של התפתחות מוסרית, 1986

[8]דינה מצגר, מעגלים של סיפורים, פאראבולה, כרך 4:4, חורף 1979

הוספת תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כל הזכויות שמורות © 2011 | Site by illuminea : web presence agency