מהרצל להרצליה – מחשבות על עיצוב מחדש של החינוך "לישראל"

הוספת תגובה

מאת יונתן אריאל, מנכ"ל

תקציר:

במאמרו "מהרצל להרצליה" מבקש הכותב לנתח את הצורך בכיוון חדש בחינוך הישראלי. לטענתו, במצבו של העם היהודי התחולל שינוי עמוק בזכות כמה הצלחות בלתי רגילות של שני הדורות האחרונים. לדעת הכותב, צריך לבנות את החינוך הישראלי כתת-תחום של החינוך היהודי, עם אפשרויות משמעותיות למעורבות, שאותה אנו עוד צריכים לבחון.

האתגר שבחשיבה מחודשת על החינוך הישראלי העסיק מחנכים לאורך זמן רב, ואני סבור שהוא מעסיק גם אחרים. אף שניתן לזהות בבירור כמה מהסימפטומים, כגון ירידה בקשר הרגשי של יהודים צעירים לישראל, בעצם העלאת הבעיה הבסיסית והחיפוש אחר פתרון, טמונים גם קושי וגם אפשרות.

אנו, בני העם היהודי, ירשנו מסורת של חיוניות אינטלקטואלית, נאמנות תרבותית ופעילות חברתית, ואנו ניצבים על סף עידן חדש. שני דורות עם הישגים משותפים מרשימים הבטיחו את קיומה של מדינת ישראל תוססת, טיפחו את הזיכרון המשותף של השואה, והצילו יהודים ממקומות רבים בעולם. באמצעות הכוח וההשפעה, בנוסף לכושר עמידותם וחריפותם משכבר הימים.

מדינת ישראל, כאלמנט העיקרי בתרבות היהודית, תהיה בקרוב ביתם של רוב האוכלוסייה היהודית בעולם. כבר עכשיו ישראל היא בית לחדשנות מדעית משגשגת ולתחייתם המרשימה של העברית וחיי התרבות היהודיים. היהודים יצרו ברחבי העולם קהילות וולונטריות שמאופיינות בדאגה, מסירות ויציבות בתנאים הנוחים של החירות. לראשונה מזה אלפיים שנה יהודי העולם חיים כאנשים חופשיים. יש להם חינוך כללי ויהודי ברמה הגבוהה ביותר, מדינה יהודית עצמאית, ניסיון רב כעם גלובאלי והאמצעים הכלכליים והטכנולוגיים להתמודד עם העתיד בבטחה. זוהי תקופה נפלאה להיות בה יהודי – או זה מה שאנו חושבים.

דווקא ברגע שבו השלב הריבוני של העם היהודי עומד על בסיס איתן והעידן של היצירתיות הקולקטיבית עומד להתגלות, הנתונים הרלוונטיים מצביעים על אדישות המונית. צעירים יהודים רבים אינם מודעים לפוטנציאל הטמון בדור שלהם שיכול לתרום תרומה יהודית משותפת לעולם. יהודים מעטים מדי ברחבי העולם התנסו בדינאמיקה של ישראל כמאגר תרבותי ולא כשדה קרב פוליטי. יהודים ישראלים מעטים מדי התנסו בקהילות היהודיות הוולונטריות מעבר לים כמגרש משחקים יצירתי ולא כבית קברות קודר. רבים מדי חשים ניכור בשל גורמים תרבותיים, פוליטיים וארגוניים, ולמעטים מדי ניתנת ההזדמנות לחשוף את דאגותיהם העמוקות בנוגע לישראל ולחיים היהודיים, בלי הלחץ לאמץ עמדה מסוימת. היהודים כיום אינם חשים שהשיח היהודי הגלובאלי מזמין, מרתק ומאתגר.

רק לפני מאה שנה היה לתיאודור הרצל חזון רב עוצמה ורומנטי. כך הוא כתב בחיבורו "מדינת היהודים": "בתנאים הנוכחיים עומדות בפני היהודים שלוש דרכים: אחת היא כניעה אפאתית לרדיפות ועוני; דרך אחרת היא מרד, עוינות גלויה כלפי מערכת חברתית שאין בה צדק. דרכינו היא הדרך השלישית. אנו רוצים להגיע לתרבות ברמה גבוהה יותר, להפיץ רווחה ברחבי העולם, לבנות נתיבים חדשים ליחסים בין עמים, ולעצב את הפתח לצדק החברתי המתקרב."

הערכה מפוכחת תאלץ אותנו להגיע למסקנה שחרף הטרנספורמציה המוצלחת להפליא שחלה במעמד היהודים, הרגשות הנשגבים שעולים מהדרך השלישית של הרצל עדיין מראים את הכיוון. בספרו המפורסם "אלטנוילנד", שמתאר את תקוותיו בקשר לישראל, כותב הרצל: "לפיכך אני אומר לכם, חייבים אתם לאחוז בחוזקה בדברים שעשונו כה גדולים: החירות, הסובלנות ואהבת האדם. רק אז ציון תהיה ציון אמיתית." אנו עובדים קשה כדי להגשים את חלומו של הרצל. הרשויות והסקטור השלישי בישראל שואפים להשיג הרבה מטרות חדשניות ונשגבות, לעיתים בתמיכתם הנמרצת של יהודים ברחבי העולם. יש גם עניין רב בחינוך בכל הקהילות היהודיות ונעשים ניסיונות רבים והולכים לפתח את המשאב החשוב מכל – הגרעין האנושי שישאב השראה ויעורר השראה גם יחד. ובכל זאת, כל הראיות מעידות על כך שחזונו של הרצל או כל החזונות הציוניים האלטרנטיביים שהתחרו בחזונו, פשוט אינם נשמעים אמיתיים בעיני הדור הנוכחי. ואכן נדרשת עוד עבודה רבה כדי לדמיין מחדש את ישראל וציון בחיים היהודיים בעולם גלובאלי וטכנולוגי. יש גם צורך לחדש את ההנחות והתפיסות שלנו בשאלה של איזה תוכן, שיטות וזירות צריכים להנחות את מאמצינו החינוכיים. זהו ניסיון לשרטט כמה דרכים פוריות שאפשר לבחון אותן.

אחת מהגדרות החינוך החביבות עלי היא של ריצ'רד פיטרס, הפילוסוף המפורסם שלימד במכון לחינוך בלונדון. הוא הגדיר את החינוך כ "חניכה לחיפושים ראויים תוך כדי כיבוד עצמאותו של הלומד." הוא מדגיש שכל חינוך ראוי לשמו מצריך שכבות עמוקות של משקעים תרבותיים, כפי שהם באים לידי ביטוי בתובנות, בערכים, בהרגלים ובסיפורים. אבל בנוסף הוא מדגיש שחינוך חייב גם להציע לתלמידים את הכלים שבעזרתם יוכלו להיות עצמאיים ולבקר את מה שמוצג להם כמורשת תרבותית. בהמשך לרעיון הזה, אני רוצה להציע שלושה אתגרים עיקריים לחינוך הישראלי:

חניכה – הצורך להכניס אנשים צעירים בסוד רשת ההבנות שתעגן אותם בתרבות היהודית, ביהדות כעם ובמקום שישראל תופסת בחיים היהודיים.

פיתוח – הצורך לעצב נרטיבים יהודיים שבונים על מה שהתרחש בעבר אבל בהכרח גם מבקרים את מה שיש ומצביעים על כמה אתגרים נפלאים שהעם היהודי יצטרך להתמודד איתם בעתיד כדי להיות נאמן לייעודו.

שחרור – הצורך לאפשר לצעירים יהודים למצוא את דרכם שלהם, לטפס על ההר שלהם, להבין את הפוטנציאל שלהם, להיות אחרים מאתנו.

 

חניכה – האתגר: קשר והכרה

פעם הדברים היו הרבה פחות מסובכים – המשימה לחנך אנשים צעירים ולהכניסם בסוד דרך החיים היהודית התבצעה בבית, בבית הכנסת, בבית הספר וברחוב, וכל אחד מהמקומות הללו חיזק את משנהו. כיום המצב שונה מאוד – אנו מדברים על משפחות מעורבות, על זהויות כלאיים, על גלובליזציה ועל ניידות שאין כמותה. הירידה המתועדת היטב במעורבות היהודית על פני טווח רחב של מדדים, מובילה להבנה הברורה שההזדהות עם ישראל אינה כשהייתה. התנאים הקיומיים שמשכו רבים מאתנו לתוך מערכת יחסים עם עמינו ועם מולדתנו, היו חוסר הביטחון בעצם קיומה של ישראל, גלי העלייה, הקרב הפוליטי למען שמה הטוב של ישראל ושחרורם של יהודי ברית המועצות. זו היתה הצלחה כה מדהימה עד שהתחושה ההיסטורית של הפעילים הציוניים נראית כיום מושכת פחות בעיני אנשים צעירים כיוון שהמטרות נעשות פחות חדות, הבהירות מתפוגגת, והספקות המוסריים ממשיכים לכרסם.

לעיתים קרובות התגובה לאתגר הזה היא, "הם לא מבינים." "הם לא מבינים מפני שהם לא יודעים. לו רק היו יודעים, הם היו מבינים ואז היו משתלבים בפעילות" . אני רוצה לטעון שקו המחשבה הזה הופך את ההיגיון שבתהליך הלמידה מרצון. האם אנשים מרגישים כפי שהם מרגישים מפני שהם יודעים את מה שהם יודעים? או אולי הם דווקא יודעים את מה שהם יודעים מפני שהם מרגישים כפי שהם מרגישים? מה שחסר לנו בעולמם של הצעירים היהודיים הוא לא גישה לידע, אף שידע הוא כורח תרבותי ופדגוגי; מה שחסר לנו זו המוטיבציה לחפש את הידע הזמין שאותו ניתן למצוא בשפע בקורסים, בספריות ובאינטרנט. מה שחסר לנו זו החניכה שתכניס אותנו בסוד עולם המושגים שבזכותו התרבות המערבית, הישראלית והיהודית הן חלק מעולם החיים של הצעירים. שלושת הנרטיבים האלה – המערבי, הישראלי והיהודי – צריכים לחבק זה את זה, לקרוא תיגר זה על זה ולהתחרות זה בזה בשעה שאנו מכניסים דור חדש בסוד רשת האסוציאציות. הרשת הזאת מכבדת את המילה "ישראל" על כל אי-בהירותה וניחוחה המרומז – כמדינה, כארץ, כעם, ככלל, ככנסת, כאהבת, כתורת, כצור וכנצח ישראל.

חלק מרכזי מתהליך החניכה בכל תרבות הוא האירועים והטקסים הסובבים את מעגל החיים. כיצד נוכל לצקת בפולחני מעגל החיים של הלידה, בר או בת המצווה, חתונה ומוות את המשמעות החדשה של ישראל והעם היהודי? לדוגמה, חישבו על סוגי השאלות שנצטרך לשאול ולענות עליהן: בשנות השבעים התאחדו בני מצווה במערב עם צעירים יהודיים בברית המועצות שנאסר עליהם לחגוג בר מצווה – כיצד עשויה להיראות גרסה עכשווית של מחויבות לבני עמך כשאינה מבוססת על משבר? או חישבו על כך שחרף ההבנה המסורתית ששבירת הכוס בטקס החתונה היא סמל רב עוצמה לקשר הרגשי לירושלים, רבנים רבים מדווחים כיום שהרגש הזה חסר תהודה. איזה טקס מחודש יוכל לשבות שוב את דמיונה של כל משפחה יהודית כדי שתהיה מעורבת בישראל כל חייה? מה עשוי להפוך את המעגל השנתי של חגים ומועדים – פסח, יום השנה, יום הזיכרון, יום העצמאות ויום ירושלים – לרגעים חזקים ורבי עוצמה של משמעות ויצירתיות, לא למעטים אלא לרבים? החניכה בחינוך הישראלי תדרוש מאיתנו לדבר בניבים תרבותיים אחרים, לא בהכרח אלה שהוטמעו בנו. הניבים הללו ישתנו מדור לדור; מיבשת ליבשת; מסביבה לסביבה. האתגר החינוכי הוא לטפח את ההכרה של יהודים צעירים בערכים, ברעיונות ובסמלים העיקריים ולפתח קשרים בינם לבין בני גילם ולסיפורים של אלה שהיו לפניהם.

פיתוח – האתגר: לעבור מחומרה ציונית לתוכנה יהודית

התיאוריה הגדולה של הציונות נועדה לפתור את הבעיה היהודית. היא הצליחה מאוד להעלים מאוצר המילים הבינלאומי את המילים "פליט יהודי" אולם לא השיגה הפוגה משנאת יהודים ואנטגוניזם פיזי ומילולי. בנוסף, היא עדיין צריכה לפתח צורה של תרבות יהודית שתוכל לקיים ברצון חיים יהודיים מחוץ לישראל, ויש שאלות רבות סביב סוג החוויה היהודית שישראל עיצבה עבור צעיריה.

יתרה מכך, לאור העדויות ההיסטריות המתגלות, רבים חושבים שאינם יכולים לספר שוב את הסיפורים הבסיסים שממחישים את הציונות בלי להיראות נאיביים וסנטימנטליים בעיני עצמם ובעיני חבריהם. לדוגמה: ישראל היא מופת לרציונליזם מודרני, ובכל זאת, מגזר משמעותי באוכלוסיה מזדהה עם קמעות מיסטיים; אומרים על ישראל שהיא התגלמות רדיפת השלום וההומאניות, ובכל זאת חלק ניכר מאוכלוסייתה עושה דמוניזציה לשכניה הפלסטינים.

אני זוכר בבירור שבסמינר הנוער שלי בישראל לפני דור, הטיול למצדה היה גולת הכותרת גם מבחינה טופוגרפית וגם מבחינה חווייתית. הטיפוס בשעת בוקר מוקדמת היה רווי פאתוס כיוון שכאן יכולנו סוף-סוף להיות עדים לדברים שעליהם שמענו כה הרבה במחנות הקיץ והחורף מאז שהיינו ילדים קטנים. למעשה טיפסנו על הר הקסמים. נרטיבים ציונים כאלה כוסו בשכבות של הצלחה וקפאו על שמריהם ולכן הם יעילים רק באופן חלקי בדינאמיקה של תכנון חינוכי. כיום אני אחד מאותם מחנכים שחושבים שסיפור מצדה סופר לי באופן מסולף במקרה הטוב, או באופן מניפולטיבי במקרה הרע. להפוך התאבדות המונית של קנאים בלתי מתפשרים לסמל כבר לא נראה לי כמו מסר חינוכי או דרך טובה להציע חזון לחיים היהודיים כפי שהם אמורים להיראות בדור הבא.

וכדי להוסיף לאתגר שלנו, חלק ניכר מהיצירתיות והחדשנות בחיים היהודיים בתקופה האחרונה נמצא בתחום לימודי הטקסטים הקלאסיים, לימודי היהדות האקדמיים והביטוי הרוחני. אלה דברים רצויים ונחוצים מאד, אולם הם מתרחשים בעיקר עם אוריינטציה חזקה לכיוון האינדיבידואליזם. עדיין חסר פרץ יצירתיות מקביל לגבי מה שנוכל לחלוק ולהעריך כיהודים מעבר למחלוקות הגדולות והעמוקות בינינו. בלי סוג חדש של אוריינטציה שיתופית, קשה להאמין שנוכל לשבות את דמיונם של היהודים כדי שתהיה להם תחושת גורל משותפת וכדי שיבינו את יעודם.

אבל את הדבר הבא אנו יודעים: הבעיות הדחופות, בין אם בישראל או ברחבי העולם היהודי, אינן מושפעות מהפתרון הנדלניסטי של בניית בתים. האתגרים העיקריים שמולם ניצבת ישראל הם רבים. חישבו על הפערים החברתיים והתרבותיים הגדלים; המקרים המבישים של אי צדק ואלימות נגד נשים, אזרחים ערביים ועובדים זרים; ההזנחה הסביבתית המרעילה שמקטינה את הסיכויים של הדורות הבאים לשתות את המים או לנשום את האוויר; המשבר במערכת החינוך בכל הרמות וההתרחקות של יהודים רבים מתחושת ההזדהות עם התרבות היהודית והעם היהודי.

באותה מידה, גם את מה שקורה ברחבי העולם היהודי, כמו רמת ההתבוללות הגבוהה, רמת ההשכלה הנמוכה, שיעורי הילודה הנמוכים, האוכלוסייה המתבגרת, המוסדות שיוצרים ניכור והתכנון חסר ברק, לא ניתן לפתור באמצעות בניית מבנים פיזיים.

כדי שיהיה סיכוי להתמודד עם האתגרים הללו, אנו זקוקים לדורות חדשים של אנשים יצירתיים שיחושו מחויבות יהודית ואנושית להמשיך ולשפר את העולם שהם קיבלו בירושה. אנו זקוקים לתגובה שנוגעת לחינוך ולתרבות – לפרץ של למידה ויצירתיות כדי שמאות ואחר כך אלפים ואחר כך מאות אלפי אנשים צעירים יאמצו את האנרגיה הנובעת מהאתגרים המשותפים שמוקירים את האנושיות ומגלמים בחובם את הערכים היהודיים. ארגונים ותוכניות כאלה יספרו את הסיפור המורכב והמרתק של ההצלחות, החסרונות והאפשרויות בעולם היהודי. אנו צריכים לספר יותר סיפורים כאלה כדי שיפתחו בפנינו אפשריות נוספות למאמץ משותף. נרטיבים משכנעים אינם מושפעים מכך שהגו אותם אנשים בחדר העבודה או על ראש ההר. הם מופיעים כדי שיספרו אותם מספרים נפלאים בשיתוף פעולה רגיש בין צורך השעה הקיומי, המקורות הבלתי נדלים של המורשת התרבותית והתקוות והחלומות הגדולים שמגולמים בפעילות האנושית.

שחרור – האתגר: לאזן נאמנות עם חירות

האתגר השלישי קשור לאוטונומיה של הלומד, או לתחושת החירות של הלומד. אחד מפלאי תקופתנו בא לידי ביטוי בתחושת החירות הנוקבת – חירותו של אדם לפתח את כישרונותיו, כישוריו, רצונותיו, יכולותיו וכישוריו המנטאליים החשובים. לא לעשות מה שכולם רוצים שתעשה – אלא מה שמוציא את המקסימום מהייחודיות שלך. ומעל הכול, זה אומר להתבדל, לא ללכת בעקבות ההמון. נדרשת מידה רבה של גמישות כדי לדעת מתי להיות אנטי-תרבותי ומתי להיות שמרני, מתי לפרוץ גבולות ומתי לחפש את הביטחון שהם מעניקים.

איננו יכולים להתכחש למאפיין האינדיבידואליסטי של צעירים בני עמינו, וגם איננו צריכים להתכחש אליו. במקום זה עלינו לספק להם שפע של הזדמנויות לחשוב ולהבין כיצד תהיה לארץ ישראל משמעות שונה מבחינתם בתקופות שונות, כדי שירגישו את המשיכה להיות מעורבים בה בדרכים רבות במהלך חייהם. אנו חייבים לשאוף לאפשר לכל אדם להיות הוא עצמו, לבנות חיים משמעותיים באופן כללי ובמיוחד ביחס לישראל. לפני דור, קרא לכך המנהיג היהודי האמריקאי אבא הלל סילבר "שליחות קצרה על פני האדמה" .

לכן האתגר שבשחרור אינו מבקש לפעול באמצעות פיקוד ושליטה, אלא להיפתח אל האפשרויות של דרכים חלופיות לעשות בהן דברים, להעצים אנשים צעירים כדי שיוכלו לעשות בחירות מודעות בין אלטרנטיבות מתוחכמות ומרתקות. הפילוסופית חנה ארדנט כתבה:

"חינוך הוא…(כאשר) אנו מחליטים אם אנו אוהבים את העולם מספיק כדי לקחת אחריות עליו…אם אנו אוהבים את העולם מספיק כדי להציל אתו מהרס… בכך שנציע אותו לדור החדש והצעיר ..כדי שיחדשוהו."

ההיסטוריה המודרנית של העם היהודי אמורה לתת לנו את הביטחון שאנשים צעירים יכולים להמציא המצאות נהדרות. במצבים רבים, לפעמים בעזרת הנחיה רוחנית אבל לעיתים קרובות ללא כל עזרה, הם מצליחים בקמפיינים פוליטיים, ביצירתיות תרבותית ובפרויקטים חינוכיים וחברתיים. אם כך, אנו צריכים לעשות הרבה – אבל לא הכול. יותר מהכול אנו חייבים לפנות קצת מקום כדי שלא נקלקל לצעירים את ההזדמנות לעשות משהו אחר, משהו חדשני, משהו משמעותי.

בניית שדה החינוך הישראלי והיהודי

קיים מתח ברור שלא ניתן להכחישו בין שני התחומים של חניכה ושחרור. אם נרצה להצטיין בחניכה, נערער את השחרור ולהיפך. אם ניצור נרטיבים משותפים חדשים ומרתקים ונרומם את ישראל ואת היהדות כעם, אזי נסתכן בהרחקת האנשים הצעירים שחירותם חשובה להם. אם נצליח לעודד עצמאות, אזי נערער את היציבות של ניסיונותינו החינוכיים ואנו עשויים למצוא את עצמנו בסופו של דבר עם המשכיות של חוויה יהודית שבקושי ניתן לזהותה. אתגרים אלה ניצבים מול כל מחנך ואין להם פתרון קל.

למעשה, התמודדות אינטלקטואלית עשויה להיות שמירה על איזון עדין בין שלושת התחומים. לתחושתי, החינוך בישראל בעשורים האחרונים היה ברובו "לא-חינוכי" אם אשתמש בביטוי מעורר המחשבה של הפילוסוף ג'ון דיואי. דיואי הגדיר זאת כך: "כל חוויה היא לא חינוכית כאשר היא מעכבת או מעוותת צמיחה של התנסות" . במקום להזמין מעורבות עמוקה, החינוך בישראל התמקד בעיקר בתחום "החניכה" והזניח את תחומי ה"העצמה" וה"שחרור". הדרכים שבהן "טיפלנו" בחינוך הישראלי למען ישראלים ויהודים ברחבי העולם עיכב למעשה את צמיחתם של התלמידים והמשתתפים. אנו צריכים לבדוק עד כמה המסגרות שלנו צמצמו או הרחיבו את האפשרויות העומדות בפני צעירים יהודיים לחדש את ישראל בחייהם היהודיים. האם החוויות שסיפקנו יצרו איזון מתאים בין חניכה, העצמה ושחרור? או שמא דרשנו בלהיטות רבה מדי הסכמה עם ההבנות, המנהגים והנורמות שלנו? האם המסגרות שלנו יכולות להציע דרכים פוריות חדשות למעורבות גם עבור יהודים אינדיבידואליים וגם ליהודים כקולקטיב?

הניסיון הזה יצטרך להכניס את ישראל כמרכיב עיקרי בתפיסת הזהות היהודית. הוא אינו יכול להתבסס על השקפה משברית שצריך "להציל" את ישראל; אלא על השקפה מזמינה שצריך "להמריץ" את ישראל. כדי לבנות את התחום, אנו מבינים כעת שהמעורבות בישראל היא תהליך רב-ממדי שכרוך בלפחות שלוש זירות חופפות:

חינוך – הידע וההבנה של ישראל ושל היהדות כעם, שמעצבים התנסויות לאורך כל החיים.

אמנויות – היצירתיות והחיוניות של התרבות הישראלית, שמעצבת אינטראקציה רבת דמיון עם המורכבות והפוטנציאל הישראלי.

נסיעות – הספיראלה הטרנספורמטיבית של טיולים וביקורים שמעצבת יחסים בשלים ברמה האישית והקולקטיבית.

 

כל אחת מהזירות הללו נשענת על הנחות שונות בנוגע למה שרצוי ומקובל במונחים של ידע, גישות והתנהגות. הן "מדברות" בקודים שונים, שמחנכים יצטרכו ללמוד לדבר בהם וליצור אותם ויהיה חשוב לצמצם באופן מלאכותי את ההזדמנויות הגלומות בקודים הללו.

בכל זירה קיימת האפשרות להשתמש בתנ"ך, בהיסטוריה, בסוציולוגיה, בעברית ובאמנויות כבתוכן מנחה וכמקור עמוק ליצירתיות. לדוגמה, באמצעות בדיקת התנ"ך כטקסט ישראלי, נוכל לאמת את מאמצינו. קשה מאוד (אם כי יש שהצליחו) ללמד תנ"ך במנותק ממקום ומסימבוליות ציונית. הסופר הישראלי הידוע ש.י עגנון דיבר פעם על טבעה הרב-צדדי של ישראל. "יש האומרים: זוהי ארץ שאין בה מחסור, כהד למה שנכתב בספר דברים ח'. ואחרים אומרים: זו ארץ אוכלת יושביה," ככתוב בספר במידבר, פרק י"א. ואני אומר להם, דומה הדבר לשמש – את הצדיקים תרפא ואת החטאים תשרוף, וזו אותה השמש. וכך הדבר עם ארץ ישראל – הארץ אינה אלא השתקפותו של האדם" .

בהיסטוריה ובסוציולוגיה יש לנו הזדמנות לחשוב ולהתנסות מעבר לעצמנו. כפי שכותב הפרופסור לחינוך סם וויינברג:

"ידע היסטורי בוגר מלמד אותנו להמשיך אל מעבר לעצמינו, להמשיך מעבר לחיינו הקצרים ומעבר לרגע החולף בהיסטוריה האנושית שלתוכו נולדנו. ההיסטוריה מחנכת ("מובילה לעבר" בלטינית) במובן העמוק ביותר…היא מצטיינת בלימוד אותן מידות טובות שהיו שמורות בעבר לתיאולוגיה – מידת הענווה, אל מול מגבלות הידע שלנו; ומידת היראה, אל מול מרחבי ההיסטוריה האנושית."

בהקשר שלנו, הזמנת אנשים צעירים להיכנס לסיפור של ישראל כפרשנים פעילים של האירועים שעיצבו את מצבנו הנוכחי, היא גם הזמנה לסרב להתפשר על מה שהדור המבוגר יותר הנחיל להם. זה אומר לדרבן אותם לבחון את ההיסטוריה האישית שלהם ואת מקורות התפתחות הקהילה היהודית שלהם, כדרך להשיג תחושת גאווה ובעלות על סיפורם היהודי. עם הבסיס הזה הם יוכלו להיות מעורבים במעגלי היסטוריה רחבים יותר ולבנות נקודות חיבור והפרדה. זה יכול גם להצביע על האפשרות המפתה שלא הכול תם ונשלם; שמעשים אנושיים יכולים לעצב אירועים הרי גורל; ושאם הרבה ממה שיש לנו כיום הוא מעשה ידי אדם, הם יוכלו לעשות זאת מחדש.

הספרות והאמנויות מציעים לנו את האפשרות החינוכית הנפלאה של הזדהות רגשית. ספרים, שירה, מוזיקה, ריקודים, תיאטרון וכל שאר התחומים היצירתיים הקשורים אליהם, ידועים לשמצה ביכולתם לגרום כאב ראש למחנכים, גם אם לא באופן בלעדי. בדיוק ברגע שהמורה המחונן הצליח להשליט קצת סדר בכאוס השורר בתודעתו של התלמיד, מגיעות האמנויות, מטלטלת את הכלוב ומצהירות "שמהענף המעוקם של האנושות לעולם לא ניתן יהיה לבנות משהו ישר," כמאמרו המפורסם של ישעיה ברלין. אי-השקט והכפירה במוסכמות מובילות את האנתרופולוגית קירשנבלאט-גימבלט לטעון:

"מה שברור…הוא שתת-התרבויות של הנוער היהודי הן מעבדה שבה נוצרים סוגים שונים של קהילות, בעזרת הטכנולוגיה החדשנית ביותר, ושהמשתתפים מעורבים בביטוי תרבותי ואמנותי חדשני – ואגב התהליך יוצרים לעצמם מובן ייחודי."

סצנת האמנות בישראל תוססת ודברים מתרחשים גם בקהילות היהודיות ברחבי העולם. כיצד ייראה חינוך אמנותי ישראלי ויהודי? כדי לפתור כמה מהחידות האלה ולספק כמה הצעות מושכלות למחנכים ולאמני הקהילה, יצטרכו קבוצות של אנשים להתכנס ולבנות את תחום החינוך הישראלי והיהודי. יהיה צורך למשוך תורמים מרקעים שונים ומארצות שונות, מישראל ומרחבי העולם. כיוון שתחום לימודי ארץ ישראל הוא בן דור אחד בלבד וחלק ניכר ממנו עוסק בזירה הפוליטית, מומחי התוכן שלנו ישאבו גם מהתנ"ך, מהספרות, מהפילוסופיה ומההיסטוריה היהודית. את המקור השני יספקו אותם מחנכים שחושבים על מוצא אתני, אזרחות תרבותית וזהות חברתית ושיתופית. הקול השלישי יהיה של אנשי מקצוע מומחים ומעוררי מחשבה מבתי ספר, מחנות קיץ, פסטיבלי אמנות, בתי כנסת ותוכניות ללימודי מבוגרים. קבוצה כזאת תתמודד עם עיצוב הכלים האינטלקטואלים והחינוכיים שראויים שיתנסו בהם בתקופתנו. הם יקראו תיגר זה על זה ויספקו נקודת מיקוד למאמץ מרוכז אך שונה לגמרי כדי להיות חדשניים יותר.

זיהוי הפוטנציאל

הפוטנציאל הכביר שטמון במדינה היהודית ובקהילות היהודיות מראה שיש אחריות להתמודד מחדש עם מוטיבים מרכזיים גדולים שמעסיקים את האנושות: סולידריות, כוח, חירות, צדק ושיבה הביתה. המוטיבים המרכזיים הללו מנתבים את הסיפור היהודי באמצעות ריקוד נצחי שמקשר בין ישראל והיהדות כעם, ויכול לקשר באופן מרתק בין החיפוש אחר משמעות אישית ומשותפת. הם יכולים להמריץ מחנכים, עובדים קהילתיים, רבנים וחדשנים תרבותיים לשחרר תפיסות מושכלות של העתיד המשותף שבלבו מתנהלת שיחה מוסרית. תהיה אז מעין שותפות רחבת אופקים, אתניות פתוחה, תפיסה ליברלית של מעמד העם. זו תהיה מסגרת שבאמצעותה יוכלו היהודים להביא את הציונות באופן פעיל אל ההיסטוריה, את ישראל (כמעבדה ייחודית של פוליטיקה ותרבות יהודיים) ואת היהודים כעם (כקרבה מעגנת של מגוון כישרונות) לתוך המתח היצירתי עם תרבויות אחרות.

יהודים בישראל וברחבי העולם יגלו מחדש שיח שמעשיר אותם ומעודד אותם לאמץ פרויקטים חדשים בתגובה לתחושה שהם ניצבים מול אתגרים משותפים. יהיו אינספור דרכים מגוונות ללמוד, לחיות ולצחוק יחד. הם יחצו קווי יסוד וימצאו דרך לחגוג ולהנציח יחד. הם יאתגרו זה את זה כדי ליצור קשרים מרתקים בזמן ובמקום, בשעה שיעסקו בנושאים שיש בהם עניין מובהק בישראל, בכל יהדות העולם ובמקומות אחרים עם צרכים אנושיים. כל זה ידרבן את השינוי בשורשי החיים היהודיים, ובהכרח יוביל למסגרות קהילתיות מחודשות וקונפיגורציות בינלאומיות שמתאימות לעידן החדש. המטרות כבר אינן אלה שהרצל השיג; הן אלה שעומדות מול העיר המודרנית הרצליה.

אני גדלתי על ההבנה שיוסף טרומפלדור, המגן האמיץ של תל חי, עזב את העולם כשעל שפתיו המשפט: "טוב למות בעד ארצנו."למזלנו הצלחנו להקים מדינה ריבונית בארצנו, וכעת אנו יכולים להציע לאנשים צעירים יריעת בד מקסימה שעליה יוכלו לצייר את יצירתם: "טוב לחיות בעד עמינו" . לעם הזה יש תפקיד ייחודי בעולם והפלטפורמה של מדינת היהודים העצמאית היא פלטפורמה חזקה שעליה נוכל לקיים את עתידנו המשותף.

יעקוב נאבק עם המלאך כדי לזכות בברכה ולהפוך לישראל. אנשים רבים ברחבי העולם שואלים את השאלה: מה יהא על ישראל? זוהי שאלה טובה וחשובה. אבל זו רק חצי המשוואה. עלינו לשאול לא רק "מה יהא על ישראל," אלא גם "מתי אנחנו נהיה לישראל?" מתי נעבוד מספיק קשה על האתגרים העתידיים האישיים והמשותפים עד שנהיה ראויים לשם ישראל?

זה האתגר של החינוך הישראלי: לחנך כך שכולנו נדע על שינוי השם של יעקוב, לשחרר כדי שכל אחד מאיתנו יוכל להיאבק עם המלאך שלו ולדלות את הפוטנציאל שלו, ולהאדיר כדי שמעשינו המשותפים יהיו ראויים לברכה שבקבלת השם ישראל.

יונתן אריאל הוא מנכ"ל "מקום". הוא מרבה להרצות בנושאי יהדות עכשווית וחינוך ניסיוני.

(המאמר התפרסם ב "פורום אלטנוילנד לתל אביב: על חלומות ומעשים" עורכים ד. ברקסטון וא. פלדשטיין, הספרייה הציונית 2006)

 

מקום – רשת ההשתלבות בישראל.

המילה 'מקום' פירושה אתר. וזו גם המילה שמשמעותה אלוהים. כמילה שמהדהדים בה ארץ ושמיים גם יחד, היא מסמלת את מאמצינו לחדש את מקומה של ישראל בחיים היהודיים. באמצעות רשת של מעבדות, מנהיגים מקומיים – בתחומי הנסיעות, החינוך, האמנויות והדת – מקבלים הדרכה כדי ליצור את התוכן המרתק הדרוש לבניית תחום ההשתלבות בישראל בזמנינו. "מקום" הוא יוזמה משותפת של מחלקת החינוך בסוכנות היהודית, המנהיגות הקהילתית היהודית ושותפים פילנתרופים.

הוספת תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כל הזכויות שמורות © 2011 | Site by illuminea : web presence agency