להתקדם מעבר ל”לחבק ולהיאבק”

הוספת תגובה

הביטוי המשחרר אך מרגיז "לחבק ולהיאבק" נוצר אך ורק באשמתנו. כאן ב"מקום",

פרויקט של הסוכנות היהודית למען ישראל, טבענו את הביטוי הזה בשנת 2005 ואחר כך פרסמנו והפצנו אותו עד שאמצו אותו בכל העולם היהודי.

לאור המורכבות הגדלה והולכת של הזהות היהודית והחברה הישראלית גם יחד, טענו שמערכת יחסים נטולת מחשבה, אינסטינקטיבית ולא שיפוטית עם ישראל אינה בריאה וגם אינה אפשרית. תוך שימוש מכוון במושג יהודי תנכי, הבאנו לכך שביקורת תתקבל כביטוי למחויבות.

זמנו של הביטוי עבר. אנחנו ממשיכים הלאה.

כשטבענו את הביטוי "לחבק ולהיאבק", שמנו לב שיהודים מוצאים את עצמם במצב שבו הם לא מסוגלים להביע דאגה מהתנהגותה של ישראל. אם עשו זאת, הם ראו בעצמם בוגדים או שכך התייחסו אליהם, והם לא הצליחו למצוא בקהילה מקום שיאפשר להם לעבד את הספקות שלהם לגבי ישראל באופן אינטליגנטי ומעודן.

הזמנים השתנו. מאז עברו על ישראל שתי מלחמות ושתי מערכות בחירות. בזהות היהודית השתרשו כיוונים חדשים; נשיא חדש נבחר; והודות לחידושים הטכנולוגיים, כל אדם כבר יכול להשמיע את קולו בלי בעיה. עדיין חסר העידון אבל לאיש לא חסרות פלטפורמות להיאבק מעליהן עם מדינת ישראל.

התחלנו לזהות סדקים חדשים במערכת היחסים בין הקהילות היהודיות בצפון אמריקה וישראל – סדקים שטושטשו כנראה בשל הפרשנויות לביטוי "לחבק ולהיאבק".

זה לא אחד או השני

הסלוגן הזה נתפס כמשהו דיכוטומי: או שמישהו מבקר או שהוא משבח. במקום שבו כתבנו "ו", אנשים שמעו "או". אבל אחת הסיבות לבחירת הדימוי הזה של לחבק ולהיאבק היתה בדיוק בשל הערפול שלו.

כוונתנו היתה להזכיר שהחיים מורכבים; שמערכת היחסים שלנו עם ישראל מורכבת; ובשעה שביקורת מסוימת עשויה להיות ביטוי לתמיכה, תמיכה מסוימת יכולה גם להכיל ביקורת מוסווית.

שמענו על ארגון מכובד מאוד שפיצל את צוות התכנון בנושא ישראל לשתי קבוצות: האחת כדי לגבש תוכניות "שיאבקו" עם ישראל, והשנייה כדי לגבש תוכניות "שיחבקו" את ישראל.

לא זה היה הרעיון שלנו.

אין כאן חלוקה לימין או לשמאל

גילינו גם שאנשים שמחו לבחור בדרך האחת או השניה וייחסו את זה לפוליטיקה. נראה שאם מישהו אורתודוכסי וימני הוא חייב לחבק את ישראל ולחשוד בכל מי שנאבק בה. ואם מישהו שמאלני, אז לא נותר לו אלא להיאבק וללעוג למי שמחבק. כאילו שלימנים לא היתה ביקורת על ההתנתקות מרצועת עזה, או כאילו שלשמאלנים אין הערכה לזכויות הקהילה הגאה בישראל, או כאילו שלבני אדם אין צורך טבעי גם לשבח וגם לקרוא תיגר.

נראה שלארגונים לא היתה בעיה להסכים לתביעות המורכבות של החיבוק וההיאבקות בתיאוריה, אבל בפועל, אנשים בחרו רק בדרך האחת או בשנייה. יתרה על כך, היה קשה להבדיל בין אלמנטים של היאבקות בקהילה לבין סתם טינה.

היאבקות לא אמורה להיות נעימה

התחלנו לזהות דפוס פרשני: אף אחד לא היה בעצם בתחרות היאבקות אמיתית.

כשנאבקים פיזית, הסיכוי לאבד את שיווי המשקל גדול מאוד. ובכל זאת, התחלנו להבחין שבניגוד לכך, ההיאבקות בישראל היתה כרוכה דווקא בנקיטת עמדה יציבה ובהצמדות אליה. משהו שמתאים לשופט לא משוחד יותר מאשר למתאבק.

העובדה שבהיאבקות אדם מסתכן באיבוד שווי המשקל היא זו שהופכת אותה למפרה מבחינה חינוכית. ההיאבקות דורשת לא רק שאני אבקר את ישראל אלא שגם ארשה לישראל לבקר אותי. עד כה נראה שהרוב נוהגים להתחמק מהדיאלוג המאתגר הזה.

הדרך קדימה?

אולי הגיע הזמן לשרטט את המתווה של פרטי התכנון המעשיים. אנחנו ב"מקום" פועלים בהתאם לחמש גישות מפתח או חמישה עקרונות אנדרוגוגיים ( פדגוגיה למבוגרים!).

1. הפילים שבחדר

אנו חייבים לעסוק במה שבוער בעצמותיהם של המשתתפים. אם נדחק לשוליים סוגיות בוערות שקשורות לישראל ותופסות מקום מרכזי אצל המשתתפים שלנו, נסתכן בכך שמבחינתם אנו דוחקים לשוליים את ישראל. גישה כזאת דורשת אומץ, כנות ואופטימיות.

2. נופים מקומיים

אין מידה אחת שמתאימה לכולם. לכל מדינה ולכל קהילה יש את התפיסות התרבותיות שמשפיעות על דרכי התייחסותן לישראל. חייבים להתחשב בתפיסות הללו ולכלול אותן בתכנון. תכנון נהדר שמתאים לסן פרנסיסקו עלול לא להתאים לפילדלפיה ולא להתקבל בשום אופן בטורונטו.

3. רב-קוליות

אנו לא מאמינים בהצגת שני הצדדים, אנו מאמינים בהצגת צדדים רבים. אדם יבין טוב יותר את הסוגיות שעל הפרק אם התפיסה שלו תהיה בדיאלוג עם תפיסות שונות ממנה. ובכל זאת, הצורך להציג ישראל רב-קולית אינו רק עניין של טכניקה חינוכית: זוהי הצגה אמיתית הרבה יותר של טבעה המורכב של ישראל.

4. שיחה יהודית

כשאנו עוסקים בישראל המודרנית, אנו חייבים להתייחס ליהודים החכמים ולכתביהם שנכתבו לאורך הדורות ולשאוב מההם השראה. באופן כזה אנו מכניסים את ישראל לקונטקסט של התרבות היהודית ומוודאים שישראל לא תהיה רק תוסף אופציונאלי, אלא מרכיב מרכזי בחיינו היהודיים.

5. העצמה

התכנון חייב להצביע על הזדמנויות שבהן יוכלו המשתתפים להשפיע. אף פעם לא מספיק ללמוד באופן אינטלקטואלי על פגמיה של ישראל מבלי להכיר את הארגונים והאנשים ששואפים לתקן אותם.

העיקרון האנדרוגוגי האחרון הזה הוא מבחינתנו העיקרון הקריטי. דימוי החיבוק וההיאבקות הוא דינמי אמנם, אבל הוא לא בהכרח מזיז אותנו לשום מקום. כפי שציין ג'יי מייקלסון, בעל טור בשבועון פורוורד, "השמירה על האמביוולנטית, החיבוק וההיאבקות, הישיבה האינסופית על הגדר, נעשו פשוט מתישים" ("איך אני מאבד את אהבתי לישראל," פורוורד, 25 ספטמבר, 2009).

אנו סבורים שקשר מוצלח עם ישראל ידרבן אנשים לרדת מהגדר ולפעול כדי לשפר את ישראל ולא כדי לשפד אותה.

בסמינר הדה-לגיטימציה שערכנו למען 100 מנהיגים בפורום היהודי הגלובלי של הסוכנות היהודית, שילבנו לימוד טקסטים בקבוצות קטנות, דוברים בעלי השקפות פוליטיות שונות ומחזה שנכתב במיוחד וקרא למשתתפים לדון בסכנות הטמונות בביקורת שיש בקמפיין לוחמני נגד הדה-לגיטימציה. המדריך לצופה שהפקנו במקביל ליציאת הסרט "ואלס עם באשיר" כולל דפי לימוד "בית מדרש", טקסטים עכשוויים ושאלות פתוחות שמעלות הדמויות בסרט. "ניצוצות הדרשה" שנוצרו עבור רבנים שמבקשים לשפר את איכות ההתייחסויות שלהם לישראל מעל הדוכן בבית הכנסת, נוגעים בנושאים רגישים כולל אזכורים וקישורים לארגונים ישראלים לא ממשלתיים יוצאי דופן שפועלים כדי לשפר את ישראל.

זה סוג "הקשר האחראי", עם דגש על המילה "קשר", שאליו אנו שואפים להגיע בתכנון האמנותי שלנו, במדיה שלנו, בסדנאות שלנו, בתוכנית הלימודים שלנו ובייעוץ שלנו.

הוספת תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כל הזכויות שמורות © 2011 | Site by illuminea : web presence agency