"בני אדם" – "בקצה החיים" הרב ריצ'ארד ג'ייקובס

הוספת תגובה

שלושה ימים אחרי יום כיפור, בזמן שרוב הרבנים התאוששו מהחגים או היו עסוקים בבניית סוכה, אני הייתי ברפובליקת צ'אד שבמרכז אפריקה, במפגשים עם פליטים ששרדו את רצח העם בדרפור שבסודן.

…ב18 באוקטובר, שלושים ושש שעות אחרי ההמראה משדה התעופה JFK נחתנו במזרח צ'אד, אזור שממה עצום הגובל בדרפור, שהפך לביתם החדש של 300 אלף בני אדם שגרים בשנים עשר מחנות פליטים… המצוקה נראתה בכל מקום… מאוחר יותר באותו היום, ישבנו על רצפת העפר באוהל במחנה הפליטים קואנוגו, שנראה כמו ים עצום של בקתות ואוהלים. קואנגו, הממוקם כחצי שעה נסיעה מגוארדה, הוא ביתם של אחד עשר אלף פליטים. בעזרת מתורגמן הקשבנו לסיפורי הילדים ששרדו את דרפור.

יאגו עבדאללה עומאר, גבר מזוקן באמצע שנות הארבעים שלו, היה לבוש בטורבן לבן ובגדים אפריקאים רחבים. הוא היה מנהל בית הספר בכפר שלו בצפון דרפור. "זה היה מוקדם בבוקר ואני הייתי בבית הספר עם התלמידים שלי", אמר יאגו דרך המתורגמן, "בהתחלה הג'נג'אוויד (מיליציה חמושה של הממשלה הסודנית) הקיפו את הכפר כשהם על הסוסים שלהם. אז האנטונוב'ס (מטוסי מלחמה שיוצרו על ידי הרוסים והיו חלק מהצבא הסודני) באו והפציצו את הכפר. שמעתי ברדיו, בתדר FM, את הטייסים מתאמים את המתקפה יחד עם הג'נג'אוויד שהיו על הקרקע".

אלו לא היו פעולות בודדות של רציחות ספונטניות, אלא רצח-עם הממומן על ידי המדינה. יאגו סיפר לנו שהוא הלך ברגל שנים עשר ימים עד שהגיע לצ'אד. הוא אחד מהגברים המעטים שנותרו בחיים וגרים במחנה. רוב הגברים נהרגו או עודם בדרפור נלחמים נגד המיליציה והצבא הסודני.

לאחר מכן שמענו את סיפורו של אדם ישאק צ'אלאק, איש זקן שפניו היו מכוסים בסימני אבעבועות עמוקים. מכוניות ממשלתיות נכנסו לתוך הכפר שלו בצפון דרפור. תוך כדי שנשקיהם יורים לכל עבר ללא הבחנה, הם צעקו צעקות גזעניות. שלושים וחמישה מתוך שלוש מאות תושבי הכפר נהרגו במקום.

אנחנו הבטחנו לאדם ויאגו שנספר את החוויות המבעיתות שלהם עם כמה שיותר אנשים. אנחנו מקווים שהכאב שלהם יצליח להעיר את מצפונו הרדום של העולם.

… בתוך סודן, יותר משני מיליון אזרחים הופצצו אל מחוץ לבתיהם וחיים כיום במחנות עקורים. ילדים, נשים וגברים מתים מידי יום כתוצאה מרעב ומחלות, חיים בתוך "מאורות המוות" הללו, שנשלטות על ידי אותם אנשים שאחראים לסבל שלהם. ארגונים רבים הוציאו את סגל הסיוע והסעד שלהם מהמחנות בגלל שהם לא להבטיח את ביטחונם. שבעת אלפים שומרי השלום האפריקאים לא מצליחים להגן על עובדי כוחות הסיוע ואין להם מנדט לשמור על האוכלוסייה האזרחית בדרפור.

בין רצח העם בדרפור לשואה יש נקודות מקבילות שלא ניתן להכחישן. אזרחים נרצחים יום יום על ידי מיליציות ממשלתיות, בדומה לאייזנצגרופן ששחטו יותר ממיליון יהודים לפני שהנאצים התחילו להשתמש במחנות השמדה ותאי גזים.

…בשעותינו האחרונות בצ'אד, עצרו בשוק הפתוח כדי לקנות קצת בד אפריקאי. רציתי להכין טלית מבד צבעוני ורבגוני שיזכיר לי כל יום את האחים והאחיות שלנו בדרפור. בחרתי בבד סגול בוהק, בד אפור ובד כסוף. כשחזרתי הביתה, קשרתי ציציות על ארבעת הפינות של הבד. בכל שבת מאז, אני לובש את הטלית הזו. היא מזכירה לי—ולכל מי שבדור שלי—את המחויבות שלנו להביא את ארבעת פינות העולם אל תוך לבנו ומעשינו.

… השאלה שישאלו אותי יום אחד הנכדים שלי רודפת אותי: "סבא, מה אתה ידעת על הטבח בדרפור? ומה אתה עשית כדי לעצור אותו?". לא אוכל לתת להם תירוץ עלוב. חומרתו של המשבר הזה דורשת פעולה. אם לא נעשה כלום, אנחנו מוותרים על הזכות שלנו לגנות את השתיקה של העולם כאשר עמינו שלנו ניצב מול גיהינום עלי אדמות באירופה הנאצית.

המוזיאון האמריקאי להנצחת השואה הוקם על אדמת אמריקה, רק כמה מטרים מהבית הלבן ועיר הבירה. מתחתיו מונחות שתי מכולות מתכת המלאות באדמה ואפר ממחנות הריכוז. רק כמה מטרים ליד המוזיאון, על המדרגות של אנדרטת לינקולן, מרטין לותר ג'וניור נאם את נאומו המפורסם "יש לי חלום". לפניו, רבי יהויכין פרינץ פנה אל הקהל ואמר: "כשהייתי רב של הקהילה היהודית בברלין תחת משטרו של היטלר, למדתי דברים רבים. הדבר הכי חשוב שלמדתי תחת הנסיבות הטראגיות הללו הוא שגזענות ושנאה הם לא הבעיות הדחופות ביותר. הדחופה ביותר, המחפירה ביותר, המבישה ביותר והטרגית ביותר היא השתיקה".

אני עדיין מרגיש את היד הקטנה המונחת בתוך שלי. החיים שלו ושל מיליונים אחרים נמצאים בידיים שלנו.

(On the Edge of Life, by Rabbi Richard Jacobs, Summer 2006 (abridged

 

הוספת תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כל הזכויות שמורות © 2011 | Site by illuminea : web presence agency