שלומית לא מצליחה לעבוד

10.7.2014 מאת

הוספת תגובה

לא מצליחה לעבוד. כבר שלושה שבועות אני לא עובדת. כלומר מגיעה לעבודה. מחתימה נוכחות במחשב הסוכנותי. מכינה לעצמי קפה. יושבת מול המחשב. משתתפת בישיבת צוות. עונה בנימוס לטלפון. קוראת מיילים, מוציאה מיילים. מדברת בכנס שליחים, מכינה חומרים לסמינר בניו יורק. אבל לא באמת כאן מול המחשב. . התודעה שלי נמצאת באזור אחר, אינה מכוונת למיילים שמגיעים אלי, התודעה שלי אינה כאן.

במשך שבועיים וחצי, מהרגע בו שמעתי על חטיפת הנערים ה' בלבד יקום דמם, אייל, גיל-עד ונפתלי התקיימתי בין מלמול פרק תהילים אחד למשנהו. "שיר המעלות: ממעמקים קראתיך ה' ' אדוניי שמעה בקולי,תהיינה אוזניך קשובות לקול תחנוניי" והזעקה עולה מעלה מטפסת על הגבעות עוקרת ומכאיבה  "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי?"

עם דבר הלוויתם משהו נסדק והתערער. התעלמתי מהידיעות הנוראיות על דרך מיתתם, ונצמדתי לכל ידיעה על אצילות נפש של האמהות והאבות.

ההתעללות במוחמד אל-חדיר ורציחתו הנפשעת על ידי כמה נערים יהודים טרפו משהו בסיסי אצלי. מציאות שבה נערים יהודים כך מתעללים בנער פלשתינאי היא דבר שלא יכולתי להעלות על דעתי. ולא כי אנו היהודים יותר טובים או נעלים מוסרית מבני עם אחר, אלא כי בעברנו הקרוב טבחו בנו בדיוק כך, ועל הקורבן להשמיד את כלי המלחמה של התוקף, ולא לאמצם אל ליבו. יש בי קול פנימי המנסה לומר "אלו אינם יהודים", אך אני יודעת שהפניית המבט מהנערים הרוצחים היא הפניית מבט מהרוע שזרוע סביבנו וסופה להרבות רוע וכאב. עלי להתבונן ברוע, להבינו ולהוסיף בו אהבה.

אני מתאמנת בכך. אני מישירה מבט אוהב לעיניה הגדולות והחכמות של הגננת הערביה של ביתי. רים. עננים בערבית. אני שואלת אותה מה שלומה, ואיך הצום. אנחנו צוחקות ביחד. אנחנו לא מדברות על זה. אבל זה שם.

 

ועכשיו "צוק איתן". ואזעקה שניה בירושלים. באזעקה הראשונה ביתי הבכורה בת התשעה חודשים דאז, הוציאה שן ראשונה. לאזעקה הנוכחית הגענו עם בת נוספת, ולה כבר שלוש שיניים. הן ישנו את האזעקה. אינן יודעות כיצד נחרדתי באותו הלילה. אתמול הגן של הבכורה היה סגור והיא באה ליום כיף בעבודה של אמא. יום כיף של שתיית שוקו וציור עם טושים גדולים. בלי להבין שהגן סגור כי הוא לא ממוגן. היום היא בגן. ואני בעבודה. אבל אני לא כאן. אני בודקת אתרי חדשות, מרפרשת הלוך ושוב. נחרדת מכל ידיעה על אזעקה במרכז הארץ היכן שמשפחותינו מתגוררות, ובעיקר כמהה למרפא לנפש הדואבת.

 

ואולי המרפא מתקרב. בי"ז תמוז הקרוב, יום הצום לזכר תחילת המצור על ירושלים יוקדש השנה גם לדו קיום. המוסלמים צמים עכשיו. אלו חודשי הרמאדן. וביום שלישי הקרוב הצום שלהםן והצתום שלנו יתאחדו. כאשה שומרת מצוות אני פטורה מצומות קטנים שנתיים ארי כל לידה. השנה כאזרחית ישראלית אני חשה חובה אזרחית לצום. לצום כדי למרק את הרוע ושנאת החינם שקיימים בי. כדי ללמוד על אהבת חינם, כדי להישיר מבט על עצמי פנימה.

ומוטב ואכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם.

 

מואגנר ועד זילבר – דקלה ריבלין כ"ץ

 

הוספת תגובה

דיון סביב השאלה האם יצירה של אמן עומדת קודם כל בפני עצמה ללא קשר לאמן ומערכת האמונות והדעות שלו, עלתה כבר לפני שמונים שנה עם סירוב התזמורת הפילהרמונית הישראלית לנגן יצירה של המלחין ריצ'ארד וגנר. ב1938 התזמורת הפילהרמונית תכננה להשמיע את  היצירה "לונהנגרין" של ואגנר ב-12 לנובמבר 1938. מכיוון, ששלושה ימים קודם לכן התרחש "ליל הבדולח", החליט המנצח, אויגן שנקר, שלא להשמיע את יצירתו של ואגנר. מאז, לא השמיעה עוד התזמורת הפילהרמונית בישראל, בקונצרט פתוח לציבור והקבוע בתכנית הרפרטואר השנתית, מיצירותיו של מלחין זה. לא היה מדובר בהחלטה ממוסדת או מסודרת, משהו בתחושת הבטן של מנצח התזמורת וחבריה לא הסכים להשמיע יצירות בשל הקשרים של וגנר עם המפלגה הנאצית. לא היה מדובר במילים שנכתבו בשירים כנגד היהודים, או שמות אנטי יהודים ליצירות, הפילהרמונית החליטה לא לנגן את היצירה בגלל ההקשר האנושי שלה.

עוד

קואליציה רב קולית – בניית מומנטום קהילתי לחינוך לישראל

 

הוספת תגובה

מאת יונתן אריאל

במאמר "יצירתיות בקואליציה" ברצוני לטעון שבניית מומנטום לשינוי “החינוך לישראל” מצריך איסוף של אנשים מגוונים עם יתרונות שונים. המאמר ממליץ על סוגי הכישורים והתכונות שיוכלו לתרום להצלחת הקואליציה ומדגיש את האתגר הרגשי שמציב שינוי בזירה זו. הפרזנטציה הזאת ניתנה במקור במפגש הרשת של מקום.

 

שלום לכולם מירושלים. ראש הממשלה מנחם בגין זכרונו לברכה אהב לקרוא לה "ירושלים די.סי." כדי להראות שגם לנו יש בירה די.סי. כמו וושינגטון, אבל אצלנו ראשי התיבות הן של David Capital – בירת דויד. מהמקום הזה, על כל רבדי המשמעות שלו, התבקשתי להרהר בטבעה של הקואליציה הקהילתית למעורבות בישראל. ראשית כל אתייחס לצורך בשינוי; שנית, אבדוק מדוע תהליכים של שינוי נכשלים לעיתים קרובות; שלישית, אציע איך כדאי להתחיל לבנות קואליציה; ורביעית אבדוק מהו תחום האחריות שהקואליציה המסוימת הזאת צרכה לשקול.

הצורך בשינוי

אחד האתגרים בחשיבה על החינוך לישראל הוא הגדרת הבעיה. כיצד ניתן להסביר לעומק מדוע נראה שיהודי צפון אמריקה מנותקים מישראל ומיהדות העולם? יש הטוענים שהבעיה היא ארגונית בעצם – לו רק היתה הסוכנות היהודית יעילה יותר, לו רק היה עולם הפדרציות מוכן יותר להגיב, הרי שהתוכניות היזומות היו בוודאי מצליחות יותר לעורר עניין ותמיכה.

יש האומרים שהבעיה היא בתקשורת – לו רק היו ה – CNN והמדיה הארצית מדייקים יותר בדיווחיהם על מה שקורה בישראל, עמדות היהודים היו בוודאי שונות. יש האומרים שהעניין הוא מוסרי וקשור להתנהגותה של ישראל, וכל עוד הממשלה הישראלית אינה נוקטת במדיניות פעילה יותר הדואגת שישראל תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית גם יחד, תמיד יהיה קשה לגייס תמיכה יהודית. יש האומרים שהכול מסתכם בעצם בחיזבאללה ובסרבני שלום אחרים מקרב המנהיגים בעולם הערבי שבגללם המעורבות במדינה היהודית הופכת למעשה כל כך פוליטי ולכן לא כל כך לא רוחני.

אפשרות נוספת היא שהבעיה היא בעצם חינוכית – הבעיה האמיתית היא שאנחנו לא יודעים איך ללמד עברית ביעילות ולכן העם היהודי אינו יכול לחלוק שפה משותפת שבה נכתבו המקורות החשובים. אחרים אומרים שהעניין חינוכי מפני שאנחנו לא טובים מספיק בארגון מפגשים ולכן ישראל נתפסת בעיני אנשים לפי הדימוי של ביבי וברק במקום הדימוי של איל ואילת. יש כאלה שאומרים שהעניין הוא בסך כל החינוך היהודי – כיוון שהחינוך היהודי ככלל לא באמת מצליח לעורר את הדמיון בדורנו, אז מדוע שהחינוך לישראל יהיה שונה?

ברצוני להציע שגם אם כל ההערכות האלה מדויקות, לב הבעיה נמצא בתפיסה – הבעיה היא הפרדיגמה. כבר אין לנו את הבהירות שתגיד לנו מהו צו השעה שסביבו יוכל העם היהודי להתלכד. לאחר שני דורות של איומים קיומיים שדרבנו את כולנו, אנו נבוכים לגלות שאנו יכולים לבחור בין כמה דרכי פעולה, שבאופן בלתי נמנע מרחיקות חלקים ניכרים מעמינו. בתקופה של הקמת מדינת ישראל, בשנת 1967 ושוב ב 1973; כשהתרחש טבח הספורטאים במינכן; כשהתקבלה החלטת האו"ם "שהצינות היא גזענות"; בזמן פעולת החילוץ הדרמטית באנטבה; ובמהלך קמפיין "שלח את עמי" מברית המועצות – לכל אורך התקופה הזאת האתגרים היו ברורים כשמש. ישראל חייבת לשמור על כוח צבאי יעיל ביותר ולבנות בחברה שלה את המחויבות להיות חלק מהכוח הצבאי הזה ולשאת בכל העול הכספי שקשור אליו, כדי להגן על המדינה הצומחת ועל היהודים בכל מקום שבו הם נמצאים ברחבי העולם. מבחינתם של יהודי התפוצות המשימה היתה ברורה באותה מידה – לספק תמיכה רגשית, כספית ופוליטית. היה אז כל כך ברור מה אנחנו צריכים לעשות!

לדעתי הבעיה בחינוך לישראל היא שכיום לא ברור לנו מהו צו השעה. הוא לא מובן מאליו. ומכיוון שכבר אין לנו צורך להגדיר את צו השעה, הפסקנו לדון על המטרות. ניהלנו שיחה על האמצעים והעלנו את השיחה על האמצעים למעמד של שיחה על המטרות. לכן, אם תשאלו את יהודי הפדרציה, "איך היתה השנה שלכם?"הם יענו – "זו היתה שנה נפלאה, עלינו בתרומות." אני לא נגד גיוס כספים אבל אני חושב שזו טעות למקד את השיחה רק בנושא גיוס כספים במקום גיוס יהודים, בניית קהילות ברחבי העולם או הבאת משהו משמעותי אחר לעולם.

כך קורה גם לגבי ישראל. ההגנה על ישראל היתה המטרה, ובכל זאת גם אנחנו העלינו את האמצעים לדרגה של מטרה. בלית ברירה מיקדנו את הדיון בנושאים כגון היחידות שבהן שירתו ילדינו והטרגדיות של חיילים שנפלו, ולכן השיחה על סוג החברה שאנחנו רוצים לבנות היתה פחות חדה – זה נראה כמו מותרות. באופן מצטבר איבדנו את היכולת לדבר על מטרות עליונות, על תכלית גבוהה יותר ונרטיבים משכנעים.

אני מסכים עם הרב ארתור הרצברג המנוח, שכבר בשנות השישים אמר שיש לו חלום בלהות שרוסיה תשחרר את כל היהודים, שישראל תמצא נפט מול חופי אשקלון שיפתור את הצרכים הכלכליים שלה ושכל האנטישמיים בעולם ימותו – כי אז מה יעשו כל היהודים? כל כך הרבה מהתשתיות ומהפעילויות הקהילתיות שלנו קשורות לדברים האלה. אני סבור שהעם היהודי מפגין ביצועים ברמה נמוכה מהמצופה ולא מממש את הפוטנציאל האמיתי שלו כעם. וזה קורה במהירות אחרי שני דורות שבהם הפגנו ביצועים ברמה גבוהה מאוד והשגנו הישגים מדהימים למענינו, למען הצדק ולמען כל המין האנושי ברחבי העולם.

בשלב זה אנחנו מפגינים ביצועים ברמה נמוכה. אם זה חלק מהבעיה הרי שהפתרון יימצא מתוך המחשבה מה מטרתו של העם היהודי? תשובתי האישית היא שמטרתו של העם היהודי היא להשליט צדק בעולמנו. התפקיד של מדינת ישראל הוא להיות הבית של המעבדה היהודית הריבונית שבה נוכל לערוך ניסויים בעודנו ממשיכים במאמץ האצילי של העם היהודי להוביל את המאבק למען עולם צודק.

מה יאפשר לבני עמינו להבין את המטרה המרתקת והנשגבת הזאת? המתודולוגיה היא לפתוח בדיון חשוב שיתנהל בין בני העם היהודי. זהו דיון של העם היהודי, בין בני העם היהודי ולמען העם היהודי, שיעסוק בשאלה: מה אנחנו כעם צריכים לעשות בדור הבא? וממנה נובעת גם השאלה, כיצד יכולים הנרטיב של ישראל, הנרטיב של היהודים והיהדות והנרטיב של אמריקה להיקשר זה בזה, לחזק זה את זה, לאתגר זה את זה ולאמץ זה את זה? זה הנושא שבו צריך לעסוק העם היהודי ככלל.

המשימה שלנו היא לנסות לצרף את כולם לדיון – לקיים דיאלוג ודיון בנוגע לשאלה מה באמת אנחנו רוצים להשיג. זוהי משימה חשובה ביותר ומבלי להיענות לאתגר הזה קשה לראות כיצד יוכלו היוזמות החינוכיות והתרבותיות שלנו לשגשג ולאפשר ליהודים באמריקה להיות מעורבים בישראל ובעם היהודי.

מדוע השינוי נכשל

בהנחה שתיארתי את האתגר הזה בקווים כללים, חשוב להבין מדוע ניסיונות השינוי נכשלים לעיתים כה קרובות. יש הרבה אסטרטגיות, טקטיקות, תוכניות וכללים מנחים ליצירת שינוי. אולם כאן אנו מדברים על שינוי תרבותי, וזו אחת ההגדרות הטובות ביותר של חינוך שאני מכיר. שינוי תרבותי הוא תהליך ארוך ואיטי. הוא פועל על פי מספר כללים ומתחולל כתוצאה ממגוון כוחות שמשפיעים על המצב הדינמי שמתפתח.

לעיתים קרובות איננו מצליחים להשתנות כי איננו מבינים שזהו תהליך של שינוי תרבותי. השינוי הזה מצריך שלושה תהליכים חשובים שכולם קשים מאוד למי שמעורבים בהם: הראשון הוא "הפרידה". למי שהשקיע את זהותו ובנה אותה במה שהוא עושה כיום קשה ומכאיב להרפות מצורת הקיום ששלטה בדור שלם ועיצבה אותו. לכן עלינו למצוא דרך לעזור לאנשים להיפרד מההנחות המיתיות ומהמאמצים המעשיים שמנחים ומייצגים את הדרך שבה הם עושים דברים כיום.

השלב השני הוא "אימוץ חוסר הוודאות". זהו מצב ביניים של להיות על הסף, שבו אנו עדיין לא משהו אחר אבל כבר עזבנו את מה שהיינו. מצב שמאופיין בדרך כלל אצל רוב האנשים בחוסר בהירות, בספק, בבלבול ובאי נוחות. זהו חלק מהתהליך הטבעי. בהחלט יתכן שתפקידנו דומה למשימה שנטל על עצמו אבינו הקדמון. לאחר שעזב את השעבוד במצרים, הוביל משה את העם היהודי במדבר זמן רב לפני שהגיעו אל הארץ המובטחת. אבל החדשות הטובות הן – ראו מה קרה במדבר! בסופו של דבר, זה המקום שבו ניתנו עשרת הדברות – לא בארץ המובטחת אלא במדבר! שם, במצב 'הביניים', נוכל למצוא יצירתיות ואנרגיה שיאפשרו לשינוי להתחולל באמת. זה מטריד אבל יכול להיות גם מרומם ביותר.

השלב השלישי הוא 'לימוד מחדש של מחויבות מחודשת'. גם זה קשה כי אנו חייבים להתחיל להאמין, להשתייך ולהתנהג בצורה חדשה, אם להשתמש בניסוחו של מרדכי קפלן. תחושת היכולת והערך העצמי נמצאת בסכנה ומאוימת מפני שאנו לא מיומנים כפי שהיינו פעם – כיוון שזוהי דרך קיומית חדשה.

רוב הניסיונות להשתנות נכשלים מפני שאנשים לא מקדישים תשומת לב מספקת לדינאמיקה של שלושת השלבים האלה. בדרך כלל אנחנו ממעיטים מערכו של המאמץ הרגשי שמצריך שינוי כזה – וקבוצת הליבה – חסידי השינוי הנלהבים – שוכחים להכיר במה שנדרש מאחרים ואת התהליך המורכב והמסובך שהם עברו כדי להגיע למקום שבו הם נמצאים עכשיו. חסידים מסורים, מעצם מהותם, יתקשו לראות את הפגמים בתוכניתם ולעיתים קרובות יבלבלו בטעות בין הסתייגות כנה מתוכנית והיצמדות עיקשת לפרדיגמות ישנות ולאופן שבו נהגו לעשות דברים בעבר. העיסוק בדינאמיקה של השינוי ובאתגר הרגשי שהוא מציב בתחום החינוך לישראל הוא בעל חשיבות עליונה.

 הרכבת קואליציה שתעמוד באתגר

כעת אנו בעמדה שבה נוכל לחשוב כיצד לטפל בהרכבת קואליציה שאולי תוכל לעמוד באתגר הזה בכל קהילה. כאשר דנים בחינוך, לעיתים קרובות נוטים לעשות השוואות עם תחום הרפואה. רפואה אינה רק תחום אינטלקטואלי, אקדמי, תיאורטי בדיוק כפי שחינוך אינו כזה – שני התחומים שואבים במידה רבה מהמחקר האקדמי וממסגרות תיאורטיות, אולם באותה מידה שני התחומים גם נבחנים באמת בניסיון המעשי. אם הרפואה שואפת לרפא את הגוף, הרי שהחינוך מבקש לעשות משהו נאצל באותה מידה – לטפל בסוגיות של מוסר, של אופי, של מחויבות, של קשר חברתי ושל זהות. אלה דברים עמוקים שהיו צריכים להיות נושא לעיון פילוסופי אינסופי. ובכל זאת, אנו מתעניינים במקום שלהם בעולם האמיתי.

המשימה של בנית קואליציה קהילתית היא לחשוב לא במונחים של ניתוח או מתן אספירין, אלא במונחים של דיקור סיני. מנקודת מבט זו, יש בגוף האנושי כמה נקודות רגישות שאם לוחצים עליהן כהלכה אפשר לראות תוצאות נפלאות בכל הגוף, כולל במקומות רבים שמרוחקים ממקום הלחיצה המקורי. אנחנו לא דרוויניסטים יהודיים שמאמינים רק בהישרדות היהודים החזקים. אנו שואפים להגיע לכל יהודי. כיצד נוכל למצוא את נקודות הלחיצה המרכזיות הללו שיוכלו לשנות את המערכת הקהילתית כולה? אני סבור שאם נמצא מספיק נקודות לחיצה חשובות ונוסיף משאבים (רעיונות, כוח אדם ומימון) נשיג את מטרתנו לערב את הקהילה בדיון.

אני יכול לזהות שש נקודות לחיצה נחוצות שמהן ניתן להרכיב קואליציה קהילתית יצירתית:

ראשית כל, מעצבי מדיניות. עלינו לערב אנשים שמסוגלים לקבל החלטה ולהעביר משאבים מעדיפות אחת לאחרת. המשאבים הם זמן ואנרגיה של אנשים, מימון ורעיונות. כיצד נוכל לפרוס אחרת את המשאבים האלה כדי להשיג שינוי בקלות רבה יותר? בקהילות היהודיות של ימינו, מעצבי המדיניות נמצאים בפדרציות ובקרנות. אנו זקוקים להנהגה מקצועית ולא מקצוענית בעמדה שממנה אפשר יהיה להעביר משאבים לעשייה אלטרנטיבית בחינוך לישראל.

שנית, מנהיגי חשיבה. עלינו לערב אנשים שמסוגלים לעזור לבטא בבהירות במה בדיוק אנו רוצים שהעם היהודי יתמקד, ואיזה תפקיד צריכה למלא ישראל בדור הבא. כדי לענות על כמה מהשאלות הגדולות שהצגתי קודם, נרצה שאנשינו המבריקים ביותר יתמודדו עם השאלות המהותיות. אנו מחפשים כאן אינטלקטואלים שיאמרו, "מעורבותו של הדור הבא בישראל ובעם היהודי חיונית לנו, ישראל והעם היהודי חשובים לנו." מה הם יוכלו לומר על המודלים של זהות יהודית אמריקאית שמעריכה יחסים אינטגראליים עם ישראל? אפשר לכלול ביניהם אקדמאים, רבנים ואנשי תרבות שכישוריהם האינטלקטואלים יאפשרו לנו לקחת את הדיון הזה לרמה אחרת. רק לעיתים רחוקות ביקשו מהם הקהילות היהודיות או מדינת ישראל להצטרף לדיון הזה בגלוי וביצירתיות.

שלישית, מדריכים. כיוון ששאיפתנו היא לערב כל יהודי בדיון הגדול של העם היהודי אנו יודעים שעלינו להזמין לדיון כל מחנך וכל עובד קהילתי. הם לא רק חברי קהילה בזכות עצמם, הם גם השער שלנו ליהודים. הדרך המהירה והרצינית ביותר להגיע לעם היהודי היא באמצעות המדריכים האלה שאחראים על הדרכת מחנכים אחרים ומנהיגים לא מקצועיים אחרים של מוסדות ותשתיות הקהילה – רבנים, מורים, מדריכי נוער, אנשי מקצוע בפדרציות, מחנכים של הגיל הרך, מורים למבוגרים וחברי הנהלה לא מקצועיים. ההדרכה הראשונית וההכשרה המקצועית צריכות להיעשות בדרך חדשה ואחרת. אנו צריכים לבחון את ההדרכות האלה ולהביא אותן למקום אחר שמעודד כל חניך לבטא עמדה אישית לגבי ישראל, הציונות ויהדות כעם. רק אז הם יהיו בעמדה שבה יוכלו להנחות יהודים אחרים כיצד לבחון את הנושאים האלה. בסופו של דבר אנו רוצים שכל ארגון ותוכנית, פורמאליים או לא פורמאליים, יחשבו אחרת בנוגע לישראל ולעם היהודי.

רביעית, דוגמה חיה. כחלק מהקואליציה שלנו, אנו זקוקים לאנשים שמנהלים מקומות לדוגמה. אני מחפש את אלה שמנהלים בית ספר או בית כנסת נפלא, מועדון קריאה חדשני באמת, מרכז קהילתי או כאלה שעושים משהו מסקרן בתחום האמנות התרבותית. פחות חשוב איזה מוסדות הם מנהלים, מה שחשוב זה שבראשות המוסדות האלה יעמדו אנשי חזון שמוכנים להסתכן, שמוכנים לומר, "אנחנו חייבים לפעול מעבר למצב של "עסקים כרגיל". לי שולמן מקרן קרנגי משתמש בביטוי "הוכחות קיומיות" אנו זקוקים להוכחות קיומיות שאם נעשה זאת בדרך אחרת נוכל לצעוד צעדים משמעותיים קדימה ולזכות בדברים חשובים. מעצבי המדיניות, מנהיגי החשיבה והמדריכים זקוקים אף הם למקומות האלה כדי להדגים כיצד ניתן לתפוס את החינוך ולקיימו באופן שונה.

חמישית, יזמים חברתיים. קצב השינויים בעולם ובתחומי חיים רבים הוא מטורף. דבר זה עלול להרתיע. ובכל זאת, יש כאלה שניחנו בכישרון ובאופי המתאימים כדי לזהות את הנישות החדשות ואת ההזדמנויות שנקרות. לעיתים קרובות יש בהם שילוב של שובבות, חוסר כבוד, פוריות מנטאלית ודחף אינסופי. את חלקם ניתן לכנות "wild cards" – אף פעם אי אפשר לדעת מה יצא מהיוזמות שלהם. אבל הם עשויים לעלות על הדרך הנכונה! כשמצרפים לדיון אנשים כאלה, זה מבטיח שכולם יישארו דרוכים, מודעים וערניים לאפשרויות שעדיין לא נבדקו.

שישית, אנשי תקשורת. נקודת הציר האחרונה בקואליציה הקהילתית שלי היא האנשים שאחראים על עיצוב השיח הציבורי בישראל ובעם היהודי. בדרך כלל זו הקטגוריה שהכי קשה לזהות ולאתר, מפני שהם יכולים להיות כל כך שונים. פחות חשוב מה היא ההשתייכות המוסדית של אנשי התקשורת האלה, השאלה החשובה היא האם יש להם את היכולת והאישיות לחבר בין רעיונות מפתח למרחב הציבורי. חשבו על עיתונאים כמו תום פרידמן. חישבו על אלי ויזל, שלו אני אוהב לקרוא אדם בעל "השפעה סמכותית". כשאלי ויזל מדבר על חיי העם היהודי – הקול שלו נשמע. מי האנשים בעלי "ההשפעה הסמכותית" בקהילה שלכם? לאנשי התקשורת האלה יש קטגוריה נוספת – האנשים בקהילה שמצליחים להדליק את השכבה המשכילה. שמותיהם לא בהכרח מוכרים לכולם אבל יש להם השפעה סביב שולחן ארוחת הערב שלהם כי הם מסוגלים להלהיב ולהמריץ. קבוצה זו תוודא שהמיזם לא יהיה מבודד בתחומה של קבוצה קטנה של יודעי דבר שזכו לאמון. הם האנשים שיפיצו את הבשורה שמשהו חשוב מתרקם ושכלנו צריכים לשים לב אליו.

קואליציה קהילתית שמורכבת מששת נקודות הלחיצה האלה נראית שונה מאוד מהקואליציה הקהילתית שרובינו מדמיינים. אם השאיפה שלכם היא באמת רחבה מבחינה מערכתית, אתם זקוקים לכל ששת הנקודות, ואולי יש עוד כמה שלא חשבתי עליהן. ובכל זאת, אני משוכנע שאנו זקוקים לכל השש האלה סביב השולחן כדי להתמודד באמת עם רצינותו וגודלו של האתגר שניצב מולנו.

 במה צריכה לטפל הקואליציה?

תוך כדי תהליך הרכבת הקואליציה ובמהלך השלב הראשוני שלו, הקבוצה צריכה לטפל בארבעה נושאים לפחות.

ראשית כל בתכלית – מדוע אנו צריכים לעשות זאת? הקואליציה זקוקה לאנרגיה ולכוח מניע שחלק ניכר מהם יבוא מהתחושה הבוערת שמשהו חייב להיעשות בנוגע לשורת הסוגיות החשובות האלה בתחום החינוך לישראל. תחושה זו ניצבת בפירוש לצד התחושה שמי שרוצה שינוי ומפיץ תזכיר מצפה שהשינוי יקרה כתוצאה ממעמדו ההיררכי. הנקודה כאן היא להדליק את האש – ובסוגיה זו, מה הדבר שידליק אותנו? איך מדליק מישהו את האש?

שנית, פורטרטים – מה אנו מבקשים ליצור? הקואליציה צריכה לקחת על עצמה את האתגר הקשה מכולם: לתאר בבהירת את ההרגשה, המראה והריח של מה שיקרה כאשר נתקדם לכיוון השגת המטרה שלנו. אחת הסכנות הגדולות ביותר בכל תהליך של שינוי היא שבסופו של דבר אנשים מדברים יותר מדי ואומרים מעט מדי. אנו חייבים להגיד משהו מהותי ולכן צריך לשדל את מנהיגי החשיבה שלנו לקרוא ולכתוב כדי לצייר ברהיטות משכנעת את התמונה המשכנעת של מה שאנחנו מקווים ליצור.

שלישת, תוכנית – מה אנחנו צריכים לעשות? הקואליציה צריכה לגבש תוכנית פעולה, שלב אחרי שלב. אנשים רבים מצהירים על ניצחון מוקדם מדי – לכן צריך להיזהר מזה מאוד. אל תבטיחו יותר מדי ותבצעו פחות מדי –להיפך – תבטיחו מעט מדי ותבצעו יותר מדי! בשאיפה לגבש תוכנית מקפת, לאחר השלבים הראשונים של מחשבה מעמיקה, אסור שהתוכנית תחמוק מליזום פעילויות שמהן כולנו נוכל ללמוד. כיוון שבני אדם רבים כל כך שוקעים מעל הראש באירועים המשמעותיים בחיים, כדאי שהתוכנית תכלול שאלות כמו, "כיצד ישראל והעם היהודי חיים בברית מילה, בבת מצווה, בתחתונה או בלוויה?" מה צריך כדי שנשיא מדינת ישראל ישלח ברכה לכל תינוק יהודי שנולד ויגיד "ברכותיי על הבחירה של הוריך וברוך הבא לעם היהודי?" התוכנית צריכה לאזן בין מגוון גורמים קריטיים שנוגעים בממד האינטלקטואלי, הרגשי, ההתנהגותי, הרוחני והסימבולי.

רביעית – השתתפות – מה החלק שלך? הקואליציה צריכה להרחיב את מעגל המשתתפים כך שאנשים מרקעים שונים ירגישו שיש בה משהו חשוב גם בשבילם. היא תהיה מיינסטרימית אבל עם 'חריפות' מסוימת. סכנה אחת גדולה היא שנמצא את עצמנו בסופו של דבר עם קונצנזוס דליל שיהיה כל כך פרווֶה עד שלא יגיד כמעט שום דבר לאף אחד. אסור לקואליציה להתפשר על כל מה שהוא פחות מתפיסות מהותיות של הזהות היהודית, שרבות מהן עשויות להתנגש זו בזו, אבל היא צריכה גם לפקח על עצמה ולבדוק אם יש אתוס של השתתפות. אנו צריכים לפנות לאנשים ולהפציר בהם להיות חלק מהקואליציה בכך שנציג פחות את המשבר של "צריך להציל" ויותר את האתגר של "כדאי להצטרף" .

 

מילה אחרונה

אבא קובנר היה אחד הגיבורים שלי בזכות מעשי הגבורה שלו בגטו וילנה, כמשורר ששיריו פורסמו, כמחנך ומייסד מוזיאון בית התפוצות בתל אביב. הוא אמר, "אני מודע לכך שמצוקה רוחנית קשה בהרבה ממצוקה חומרית, וכיום הדבר נכון שבעתיים. כי קשה להיות יהודי ולא להיות חרדי. קשה להיות ציוני ולא להשתייך לגוש אמונים. קשה להיות אדם בלי שיהיה לך גורו משלך. ואני כל הדברים האלה." גם אני כל הדברים האלה, ואני מאמין שגם רוב העם היהודי הוא רוב הדברים האלה. כשאני חושב על חינוך לישראל אני חושב על ישראל כעם, כארץ, כתורה, כמדינה, כצור, כחירות, ככנסת וככלל ישראל באמונה שנצח ישראל לא ישקר. אני לא רוצה להגביל באופן מלאכותי את רשת האסוציאציות העשירה והאקזוטית שלנו, במידה מסוימת מפני שהיא יכולה לשרת אותנו היטב בשעה שאנו יוצרים משהו חשוב. נרטיב משכנע שיטווה מהחוטים השונים הללו יהיה יפהפה, מרתק ומרומם.

העבודה קשה ומתסכלת אבל מסוכנת ואמיתית – הטובה ביותר שיש. בהצלחה.

 

יונתן אריאל הוא מנכ"ל "מקום". הוא מרבה להרצות בנושאי יהדות עכשווית וחינוך ניסיוני.

 

מקום – רשת ההשתלבות בישראל.

המילה 'מקום' פירושה אתר, וגם המילה שמשמעותה אלוהים. כמילה שמהדהדים בה ארץ ושמיים גם יחד, היא מסמלת את מאמצינו לחדש את מקומה של ישראל בחיים היהודיים. באמצעות רשת של מעבדות, מנהיגים מקומיים – בתחומי הנסיעות, החינוך, האמנויות והדת – מקבלים הדרכה כדי ליצור את התוכן המרתק הדרוש לבניית תחום ההשתלבות בישראל בזמנינו. "מקום" הוא יוזמה משותפת של מחלקת החינוך בסוכנות היהודית, המנהיגות הקהילתית היהודית ושותפים פילנתרופים.

מהרצל להרצליה – מחשבות על עיצוב מחדש של החינוך "לישראל"

 

הוספת תגובה

מאת יונתן אריאל, מנכ"ל

תקציר:

במאמרו "מהרצל להרצליה" מבקש הכותב לנתח את הצורך בכיוון חדש בחינוך הישראלי. לטענתו, במצבו של העם היהודי התחולל שינוי עמוק בזכות כמה הצלחות בלתי רגילות של שני הדורות האחרונים. לדעת הכותב, צריך לבנות את החינוך הישראלי כתת-תחום של החינוך היהודי, עם אפשרויות משמעותיות למעורבות, שאותה אנו עוד צריכים לבחון.

האתגר שבחשיבה מחודשת על החינוך הישראלי העסיק מחנכים לאורך זמן רב, ואני סבור שהוא מעסיק גם אחרים. אף שניתן לזהות בבירור כמה מהסימפטומים, כגון ירידה בקשר הרגשי של יהודים צעירים לישראל, בעצם העלאת הבעיה הבסיסית והחיפוש אחר פתרון, טמונים גם קושי וגם אפשרות.

אנו, בני העם היהודי, ירשנו מסורת של חיוניות אינטלקטואלית, נאמנות תרבותית ופעילות חברתית, ואנו ניצבים על סף עידן חדש. שני דורות עם הישגים משותפים מרשימים הבטיחו את קיומה של מדינת ישראל תוססת, טיפחו את הזיכרון המשותף של השואה, והצילו יהודים ממקומות רבים בעולם. באמצעות הכוח וההשפעה, בנוסף לכושר עמידותם וחריפותם משכבר הימים.

מדינת ישראל, כאלמנט העיקרי בתרבות היהודית, תהיה בקרוב ביתם של רוב האוכלוסייה היהודית בעולם. כבר עכשיו ישראל היא בית לחדשנות מדעית משגשגת ולתחייתם המרשימה של העברית וחיי התרבות היהודיים. היהודים יצרו ברחבי העולם קהילות וולונטריות שמאופיינות בדאגה, מסירות ויציבות בתנאים הנוחים של החירות. לראשונה מזה אלפיים שנה יהודי העולם חיים כאנשים חופשיים. יש להם חינוך כללי ויהודי ברמה הגבוהה ביותר, מדינה יהודית עצמאית, ניסיון רב כעם גלובאלי והאמצעים הכלכליים והטכנולוגיים להתמודד עם העתיד בבטחה. זוהי תקופה נפלאה להיות בה יהודי – או זה מה שאנו חושבים.

דווקא ברגע שבו השלב הריבוני של העם היהודי עומד על בסיס איתן והעידן של היצירתיות הקולקטיבית עומד להתגלות, הנתונים הרלוונטיים מצביעים על אדישות המונית. צעירים יהודים רבים אינם מודעים לפוטנציאל הטמון בדור שלהם שיכול לתרום תרומה יהודית משותפת לעולם. יהודים מעטים מדי ברחבי העולם התנסו בדינאמיקה של ישראל כמאגר תרבותי ולא כשדה קרב פוליטי. יהודים ישראלים מעטים מדי התנסו בקהילות היהודיות הוולונטריות מעבר לים כמגרש משחקים יצירתי ולא כבית קברות קודר. רבים מדי חשים ניכור בשל גורמים תרבותיים, פוליטיים וארגוניים, ולמעטים מדי ניתנת ההזדמנות לחשוף את דאגותיהם העמוקות בנוגע לישראל ולחיים היהודיים, בלי הלחץ לאמץ עמדה מסוימת. היהודים כיום אינם חשים שהשיח היהודי הגלובאלי מזמין, מרתק ומאתגר.

רק לפני מאה שנה היה לתיאודור הרצל חזון רב עוצמה ורומנטי. כך הוא כתב בחיבורו "מדינת היהודים": "בתנאים הנוכחיים עומדות בפני היהודים שלוש דרכים: אחת היא כניעה אפאתית לרדיפות ועוני; דרך אחרת היא מרד, עוינות גלויה כלפי מערכת חברתית שאין בה צדק. דרכינו היא הדרך השלישית. אנו רוצים להגיע לתרבות ברמה גבוהה יותר, להפיץ רווחה ברחבי העולם, לבנות נתיבים חדשים ליחסים בין עמים, ולעצב את הפתח לצדק החברתי המתקרב."

הערכה מפוכחת תאלץ אותנו להגיע למסקנה שחרף הטרנספורמציה המוצלחת להפליא שחלה במעמד היהודים, הרגשות הנשגבים שעולים מהדרך השלישית של הרצל עדיין מראים את הכיוון. בספרו המפורסם "אלטנוילנד", שמתאר את תקוותיו בקשר לישראל, כותב הרצל: "לפיכך אני אומר לכם, חייבים אתם לאחוז בחוזקה בדברים שעשונו כה גדולים: החירות, הסובלנות ואהבת האדם. רק אז ציון תהיה ציון אמיתית." אנו עובדים קשה כדי להגשים את חלומו של הרצל. הרשויות והסקטור השלישי בישראל שואפים להשיג הרבה מטרות חדשניות ונשגבות, לעיתים בתמיכתם הנמרצת של יהודים ברחבי העולם. יש גם עניין רב בחינוך בכל הקהילות היהודיות ונעשים ניסיונות רבים והולכים לפתח את המשאב החשוב מכל – הגרעין האנושי שישאב השראה ויעורר השראה גם יחד. ובכל זאת, כל הראיות מעידות על כך שחזונו של הרצל או כל החזונות הציוניים האלטרנטיביים שהתחרו בחזונו, פשוט אינם נשמעים אמיתיים בעיני הדור הנוכחי. ואכן נדרשת עוד עבודה רבה כדי לדמיין מחדש את ישראל וציון בחיים היהודיים בעולם גלובאלי וטכנולוגי. יש גם צורך לחדש את ההנחות והתפיסות שלנו בשאלה של איזה תוכן, שיטות וזירות צריכים להנחות את מאמצינו החינוכיים. זהו ניסיון לשרטט כמה דרכים פוריות שאפשר לבחון אותן.

אחת מהגדרות החינוך החביבות עלי היא של ריצ'רד פיטרס, הפילוסוף המפורסם שלימד במכון לחינוך בלונדון. הוא הגדיר את החינוך כ "חניכה לחיפושים ראויים תוך כדי כיבוד עצמאותו של הלומד." הוא מדגיש שכל חינוך ראוי לשמו מצריך שכבות עמוקות של משקעים תרבותיים, כפי שהם באים לידי ביטוי בתובנות, בערכים, בהרגלים ובסיפורים. אבל בנוסף הוא מדגיש שחינוך חייב גם להציע לתלמידים את הכלים שבעזרתם יוכלו להיות עצמאיים ולבקר את מה שמוצג להם כמורשת תרבותית. בהמשך לרעיון הזה, אני רוצה להציע שלושה אתגרים עיקריים לחינוך הישראלי:

חניכה – הצורך להכניס אנשים צעירים בסוד רשת ההבנות שתעגן אותם בתרבות היהודית, ביהדות כעם ובמקום שישראל תופסת בחיים היהודיים.

פיתוח – הצורך לעצב נרטיבים יהודיים שבונים על מה שהתרחש בעבר אבל בהכרח גם מבקרים את מה שיש ומצביעים על כמה אתגרים נפלאים שהעם היהודי יצטרך להתמודד איתם בעתיד כדי להיות נאמן לייעודו.

שחרור – הצורך לאפשר לצעירים יהודים למצוא את דרכם שלהם, לטפס על ההר שלהם, להבין את הפוטנציאל שלהם, להיות אחרים מאתנו.

 

חניכה – האתגר: קשר והכרה

פעם הדברים היו הרבה פחות מסובכים – המשימה לחנך אנשים צעירים ולהכניסם בסוד דרך החיים היהודית התבצעה בבית, בבית הכנסת, בבית הספר וברחוב, וכל אחד מהמקומות הללו חיזק את משנהו. כיום המצב שונה מאוד – אנו מדברים על משפחות מעורבות, על זהויות כלאיים, על גלובליזציה ועל ניידות שאין כמותה. הירידה המתועדת היטב במעורבות היהודית על פני טווח רחב של מדדים, מובילה להבנה הברורה שההזדהות עם ישראל אינה כשהייתה. התנאים הקיומיים שמשכו רבים מאתנו לתוך מערכת יחסים עם עמינו ועם מולדתנו, היו חוסר הביטחון בעצם קיומה של ישראל, גלי העלייה, הקרב הפוליטי למען שמה הטוב של ישראל ושחרורם של יהודי ברית המועצות. זו היתה הצלחה כה מדהימה עד שהתחושה ההיסטורית של הפעילים הציוניים נראית כיום מושכת פחות בעיני אנשים צעירים כיוון שהמטרות נעשות פחות חדות, הבהירות מתפוגגת, והספקות המוסריים ממשיכים לכרסם.

לעיתים קרובות התגובה לאתגר הזה היא, "הם לא מבינים." "הם לא מבינים מפני שהם לא יודעים. לו רק היו יודעים, הם היו מבינים ואז היו משתלבים בפעילות" . אני רוצה לטעון שקו המחשבה הזה הופך את ההיגיון שבתהליך הלמידה מרצון. האם אנשים מרגישים כפי שהם מרגישים מפני שהם יודעים את מה שהם יודעים? או אולי הם דווקא יודעים את מה שהם יודעים מפני שהם מרגישים כפי שהם מרגישים? מה שחסר לנו בעולמם של הצעירים היהודיים הוא לא גישה לידע, אף שידע הוא כורח תרבותי ופדגוגי; מה שחסר לנו זו המוטיבציה לחפש את הידע הזמין שאותו ניתן למצוא בשפע בקורסים, בספריות ובאינטרנט. מה שחסר לנו זו החניכה שתכניס אותנו בסוד עולם המושגים שבזכותו התרבות המערבית, הישראלית והיהודית הן חלק מעולם החיים של הצעירים. שלושת הנרטיבים האלה – המערבי, הישראלי והיהודי – צריכים לחבק זה את זה, לקרוא תיגר זה על זה ולהתחרות זה בזה בשעה שאנו מכניסים דור חדש בסוד רשת האסוציאציות. הרשת הזאת מכבדת את המילה "ישראל" על כל אי-בהירותה וניחוחה המרומז – כמדינה, כארץ, כעם, ככלל, ככנסת, כאהבת, כתורת, כצור וכנצח ישראל.

חלק מרכזי מתהליך החניכה בכל תרבות הוא האירועים והטקסים הסובבים את מעגל החיים. כיצד נוכל לצקת בפולחני מעגל החיים של הלידה, בר או בת המצווה, חתונה ומוות את המשמעות החדשה של ישראל והעם היהודי? לדוגמה, חישבו על סוגי השאלות שנצטרך לשאול ולענות עליהן: בשנות השבעים התאחדו בני מצווה במערב עם צעירים יהודיים בברית המועצות שנאסר עליהם לחגוג בר מצווה – כיצד עשויה להיראות גרסה עכשווית של מחויבות לבני עמך כשאינה מבוססת על משבר? או חישבו על כך שחרף ההבנה המסורתית ששבירת הכוס בטקס החתונה היא סמל רב עוצמה לקשר הרגשי לירושלים, רבנים רבים מדווחים כיום שהרגש הזה חסר תהודה. איזה טקס מחודש יוכל לשבות שוב את דמיונה של כל משפחה יהודית כדי שתהיה מעורבת בישראל כל חייה? מה עשוי להפוך את המעגל השנתי של חגים ומועדים – פסח, יום השנה, יום הזיכרון, יום העצמאות ויום ירושלים – לרגעים חזקים ורבי עוצמה של משמעות ויצירתיות, לא למעטים אלא לרבים? החניכה בחינוך הישראלי תדרוש מאיתנו לדבר בניבים תרבותיים אחרים, לא בהכרח אלה שהוטמעו בנו. הניבים הללו ישתנו מדור לדור; מיבשת ליבשת; מסביבה לסביבה. האתגר החינוכי הוא לטפח את ההכרה של יהודים צעירים בערכים, ברעיונות ובסמלים העיקריים ולפתח קשרים בינם לבין בני גילם ולסיפורים של אלה שהיו לפניהם.

פיתוח – האתגר: לעבור מחומרה ציונית לתוכנה יהודית

התיאוריה הגדולה של הציונות נועדה לפתור את הבעיה היהודית. היא הצליחה מאוד להעלים מאוצר המילים הבינלאומי את המילים "פליט יהודי" אולם לא השיגה הפוגה משנאת יהודים ואנטגוניזם פיזי ומילולי. בנוסף, היא עדיין צריכה לפתח צורה של תרבות יהודית שתוכל לקיים ברצון חיים יהודיים מחוץ לישראל, ויש שאלות רבות סביב סוג החוויה היהודית שישראל עיצבה עבור צעיריה.

יתרה מכך, לאור העדויות ההיסטריות המתגלות, רבים חושבים שאינם יכולים לספר שוב את הסיפורים הבסיסים שממחישים את הציונות בלי להיראות נאיביים וסנטימנטליים בעיני עצמם ובעיני חבריהם. לדוגמה: ישראל היא מופת לרציונליזם מודרני, ובכל זאת, מגזר משמעותי באוכלוסיה מזדהה עם קמעות מיסטיים; אומרים על ישראל שהיא התגלמות רדיפת השלום וההומאניות, ובכל זאת חלק ניכר מאוכלוסייתה עושה דמוניזציה לשכניה הפלסטינים.

אני זוכר בבירור שבסמינר הנוער שלי בישראל לפני דור, הטיול למצדה היה גולת הכותרת גם מבחינה טופוגרפית וגם מבחינה חווייתית. הטיפוס בשעת בוקר מוקדמת היה רווי פאתוס כיוון שכאן יכולנו סוף-סוף להיות עדים לדברים שעליהם שמענו כה הרבה במחנות הקיץ והחורף מאז שהיינו ילדים קטנים. למעשה טיפסנו על הר הקסמים. נרטיבים ציונים כאלה כוסו בשכבות של הצלחה וקפאו על שמריהם ולכן הם יעילים רק באופן חלקי בדינאמיקה של תכנון חינוכי. כיום אני אחד מאותם מחנכים שחושבים שסיפור מצדה סופר לי באופן מסולף במקרה הטוב, או באופן מניפולטיבי במקרה הרע. להפוך התאבדות המונית של קנאים בלתי מתפשרים לסמל כבר לא נראה לי כמו מסר חינוכי או דרך טובה להציע חזון לחיים היהודיים כפי שהם אמורים להיראות בדור הבא.

וכדי להוסיף לאתגר שלנו, חלק ניכר מהיצירתיות והחדשנות בחיים היהודיים בתקופה האחרונה נמצא בתחום לימודי הטקסטים הקלאסיים, לימודי היהדות האקדמיים והביטוי הרוחני. אלה דברים רצויים ונחוצים מאד, אולם הם מתרחשים בעיקר עם אוריינטציה חזקה לכיוון האינדיבידואליזם. עדיין חסר פרץ יצירתיות מקביל לגבי מה שנוכל לחלוק ולהעריך כיהודים מעבר למחלוקות הגדולות והעמוקות בינינו. בלי סוג חדש של אוריינטציה שיתופית, קשה להאמין שנוכל לשבות את דמיונם של היהודים כדי שתהיה להם תחושת גורל משותפת וכדי שיבינו את יעודם.

אבל את הדבר הבא אנו יודעים: הבעיות הדחופות, בין אם בישראל או ברחבי העולם היהודי, אינן מושפעות מהפתרון הנדלניסטי של בניית בתים. האתגרים העיקריים שמולם ניצבת ישראל הם רבים. חישבו על הפערים החברתיים והתרבותיים הגדלים; המקרים המבישים של אי צדק ואלימות נגד נשים, אזרחים ערביים ועובדים זרים; ההזנחה הסביבתית המרעילה שמקטינה את הסיכויים של הדורות הבאים לשתות את המים או לנשום את האוויר; המשבר במערכת החינוך בכל הרמות וההתרחקות של יהודים רבים מתחושת ההזדהות עם התרבות היהודית והעם היהודי.

באותה מידה, גם את מה שקורה ברחבי העולם היהודי, כמו רמת ההתבוללות הגבוהה, רמת ההשכלה הנמוכה, שיעורי הילודה הנמוכים, האוכלוסייה המתבגרת, המוסדות שיוצרים ניכור והתכנון חסר ברק, לא ניתן לפתור באמצעות בניית מבנים פיזיים.

כדי שיהיה סיכוי להתמודד עם האתגרים הללו, אנו זקוקים לדורות חדשים של אנשים יצירתיים שיחושו מחויבות יהודית ואנושית להמשיך ולשפר את העולם שהם קיבלו בירושה. אנו זקוקים לתגובה שנוגעת לחינוך ולתרבות – לפרץ של למידה ויצירתיות כדי שמאות ואחר כך אלפים ואחר כך מאות אלפי אנשים צעירים יאמצו את האנרגיה הנובעת מהאתגרים המשותפים שמוקירים את האנושיות ומגלמים בחובם את הערכים היהודיים. ארגונים ותוכניות כאלה יספרו את הסיפור המורכב והמרתק של ההצלחות, החסרונות והאפשרויות בעולם היהודי. אנו צריכים לספר יותר סיפורים כאלה כדי שיפתחו בפנינו אפשריות נוספות למאמץ משותף. נרטיבים משכנעים אינם מושפעים מכך שהגו אותם אנשים בחדר העבודה או על ראש ההר. הם מופיעים כדי שיספרו אותם מספרים נפלאים בשיתוף פעולה רגיש בין צורך השעה הקיומי, המקורות הבלתי נדלים של המורשת התרבותית והתקוות והחלומות הגדולים שמגולמים בפעילות האנושית.

שחרור – האתגר: לאזן נאמנות עם חירות

האתגר השלישי קשור לאוטונומיה של הלומד, או לתחושת החירות של הלומד. אחד מפלאי תקופתנו בא לידי ביטוי בתחושת החירות הנוקבת – חירותו של אדם לפתח את כישרונותיו, כישוריו, רצונותיו, יכולותיו וכישוריו המנטאליים החשובים. לא לעשות מה שכולם רוצים שתעשה – אלא מה שמוציא את המקסימום מהייחודיות שלך. ומעל הכול, זה אומר להתבדל, לא ללכת בעקבות ההמון. נדרשת מידה רבה של גמישות כדי לדעת מתי להיות אנטי-תרבותי ומתי להיות שמרני, מתי לפרוץ גבולות ומתי לחפש את הביטחון שהם מעניקים.

איננו יכולים להתכחש למאפיין האינדיבידואליסטי של צעירים בני עמינו, וגם איננו צריכים להתכחש אליו. במקום זה עלינו לספק להם שפע של הזדמנויות לחשוב ולהבין כיצד תהיה לארץ ישראל משמעות שונה מבחינתם בתקופות שונות, כדי שירגישו את המשיכה להיות מעורבים בה בדרכים רבות במהלך חייהם. אנו חייבים לשאוף לאפשר לכל אדם להיות הוא עצמו, לבנות חיים משמעותיים באופן כללי ובמיוחד ביחס לישראל. לפני דור, קרא לכך המנהיג היהודי האמריקאי אבא הלל סילבר "שליחות קצרה על פני האדמה" .

לכן האתגר שבשחרור אינו מבקש לפעול באמצעות פיקוד ושליטה, אלא להיפתח אל האפשרויות של דרכים חלופיות לעשות בהן דברים, להעצים אנשים צעירים כדי שיוכלו לעשות בחירות מודעות בין אלטרנטיבות מתוחכמות ומרתקות. הפילוסופית חנה ארדנט כתבה:

"חינוך הוא…(כאשר) אנו מחליטים אם אנו אוהבים את העולם מספיק כדי לקחת אחריות עליו…אם אנו אוהבים את העולם מספיק כדי להציל אתו מהרס… בכך שנציע אותו לדור החדש והצעיר ..כדי שיחדשוהו."

ההיסטוריה המודרנית של העם היהודי אמורה לתת לנו את הביטחון שאנשים צעירים יכולים להמציא המצאות נהדרות. במצבים רבים, לפעמים בעזרת הנחיה רוחנית אבל לעיתים קרובות ללא כל עזרה, הם מצליחים בקמפיינים פוליטיים, ביצירתיות תרבותית ובפרויקטים חינוכיים וחברתיים. אם כך, אנו צריכים לעשות הרבה – אבל לא הכול. יותר מהכול אנו חייבים לפנות קצת מקום כדי שלא נקלקל לצעירים את ההזדמנות לעשות משהו אחר, משהו חדשני, משהו משמעותי.

בניית שדה החינוך הישראלי והיהודי

קיים מתח ברור שלא ניתן להכחישו בין שני התחומים של חניכה ושחרור. אם נרצה להצטיין בחניכה, נערער את השחרור ולהיפך. אם ניצור נרטיבים משותפים חדשים ומרתקים ונרומם את ישראל ואת היהדות כעם, אזי נסתכן בהרחקת האנשים הצעירים שחירותם חשובה להם. אם נצליח לעודד עצמאות, אזי נערער את היציבות של ניסיונותינו החינוכיים ואנו עשויים למצוא את עצמנו בסופו של דבר עם המשכיות של חוויה יהודית שבקושי ניתן לזהותה. אתגרים אלה ניצבים מול כל מחנך ואין להם פתרון קל.

למעשה, התמודדות אינטלקטואלית עשויה להיות שמירה על איזון עדין בין שלושת התחומים. לתחושתי, החינוך בישראל בעשורים האחרונים היה ברובו "לא-חינוכי" אם אשתמש בביטוי מעורר המחשבה של הפילוסוף ג'ון דיואי. דיואי הגדיר זאת כך: "כל חוויה היא לא חינוכית כאשר היא מעכבת או מעוותת צמיחה של התנסות" . במקום להזמין מעורבות עמוקה, החינוך בישראל התמקד בעיקר בתחום "החניכה" והזניח את תחומי ה"העצמה" וה"שחרור". הדרכים שבהן "טיפלנו" בחינוך הישראלי למען ישראלים ויהודים ברחבי העולם עיכב למעשה את צמיחתם של התלמידים והמשתתפים. אנו צריכים לבדוק עד כמה המסגרות שלנו צמצמו או הרחיבו את האפשרויות העומדות בפני צעירים יהודיים לחדש את ישראל בחייהם היהודיים. האם החוויות שסיפקנו יצרו איזון מתאים בין חניכה, העצמה ושחרור? או שמא דרשנו בלהיטות רבה מדי הסכמה עם ההבנות, המנהגים והנורמות שלנו? האם המסגרות שלנו יכולות להציע דרכים פוריות חדשות למעורבות גם עבור יהודים אינדיבידואליים וגם ליהודים כקולקטיב?

הניסיון הזה יצטרך להכניס את ישראל כמרכיב עיקרי בתפיסת הזהות היהודית. הוא אינו יכול להתבסס על השקפה משברית שצריך "להציל" את ישראל; אלא על השקפה מזמינה שצריך "להמריץ" את ישראל. כדי לבנות את התחום, אנו מבינים כעת שהמעורבות בישראל היא תהליך רב-ממדי שכרוך בלפחות שלוש זירות חופפות:

חינוך – הידע וההבנה של ישראל ושל היהדות כעם, שמעצבים התנסויות לאורך כל החיים.

אמנויות – היצירתיות והחיוניות של התרבות הישראלית, שמעצבת אינטראקציה רבת דמיון עם המורכבות והפוטנציאל הישראלי.

נסיעות – הספיראלה הטרנספורמטיבית של טיולים וביקורים שמעצבת יחסים בשלים ברמה האישית והקולקטיבית.

 

כל אחת מהזירות הללו נשענת על הנחות שונות בנוגע למה שרצוי ומקובל במונחים של ידע, גישות והתנהגות. הן "מדברות" בקודים שונים, שמחנכים יצטרכו ללמוד לדבר בהם וליצור אותם ויהיה חשוב לצמצם באופן מלאכותי את ההזדמנויות הגלומות בקודים הללו.

בכל זירה קיימת האפשרות להשתמש בתנ"ך, בהיסטוריה, בסוציולוגיה, בעברית ובאמנויות כבתוכן מנחה וכמקור עמוק ליצירתיות. לדוגמה, באמצעות בדיקת התנ"ך כטקסט ישראלי, נוכל לאמת את מאמצינו. קשה מאוד (אם כי יש שהצליחו) ללמד תנ"ך במנותק ממקום ומסימבוליות ציונית. הסופר הישראלי הידוע ש.י עגנון דיבר פעם על טבעה הרב-צדדי של ישראל. "יש האומרים: זוהי ארץ שאין בה מחסור, כהד למה שנכתב בספר דברים ח'. ואחרים אומרים: זו ארץ אוכלת יושביה," ככתוב בספר במידבר, פרק י"א. ואני אומר להם, דומה הדבר לשמש – את הצדיקים תרפא ואת החטאים תשרוף, וזו אותה השמש. וכך הדבר עם ארץ ישראל – הארץ אינה אלא השתקפותו של האדם" .

בהיסטוריה ובסוציולוגיה יש לנו הזדמנות לחשוב ולהתנסות מעבר לעצמנו. כפי שכותב הפרופסור לחינוך סם וויינברג:

"ידע היסטורי בוגר מלמד אותנו להמשיך אל מעבר לעצמינו, להמשיך מעבר לחיינו הקצרים ומעבר לרגע החולף בהיסטוריה האנושית שלתוכו נולדנו. ההיסטוריה מחנכת ("מובילה לעבר" בלטינית) במובן העמוק ביותר…היא מצטיינת בלימוד אותן מידות טובות שהיו שמורות בעבר לתיאולוגיה – מידת הענווה, אל מול מגבלות הידע שלנו; ומידת היראה, אל מול מרחבי ההיסטוריה האנושית."

בהקשר שלנו, הזמנת אנשים צעירים להיכנס לסיפור של ישראל כפרשנים פעילים של האירועים שעיצבו את מצבנו הנוכחי, היא גם הזמנה לסרב להתפשר על מה שהדור המבוגר יותר הנחיל להם. זה אומר לדרבן אותם לבחון את ההיסטוריה האישית שלהם ואת מקורות התפתחות הקהילה היהודית שלהם, כדרך להשיג תחושת גאווה ובעלות על סיפורם היהודי. עם הבסיס הזה הם יוכלו להיות מעורבים במעגלי היסטוריה רחבים יותר ולבנות נקודות חיבור והפרדה. זה יכול גם להצביע על האפשרות המפתה שלא הכול תם ונשלם; שמעשים אנושיים יכולים לעצב אירועים הרי גורל; ושאם הרבה ממה שיש לנו כיום הוא מעשה ידי אדם, הם יוכלו לעשות זאת מחדש.

הספרות והאמנויות מציעים לנו את האפשרות החינוכית הנפלאה של הזדהות רגשית. ספרים, שירה, מוזיקה, ריקודים, תיאטרון וכל שאר התחומים היצירתיים הקשורים אליהם, ידועים לשמצה ביכולתם לגרום כאב ראש למחנכים, גם אם לא באופן בלעדי. בדיוק ברגע שהמורה המחונן הצליח להשליט קצת סדר בכאוס השורר בתודעתו של התלמיד, מגיעות האמנויות, מטלטלת את הכלוב ומצהירות "שמהענף המעוקם של האנושות לעולם לא ניתן יהיה לבנות משהו ישר," כמאמרו המפורסם של ישעיה ברלין. אי-השקט והכפירה במוסכמות מובילות את האנתרופולוגית קירשנבלאט-גימבלט לטעון:

"מה שברור…הוא שתת-התרבויות של הנוער היהודי הן מעבדה שבה נוצרים סוגים שונים של קהילות, בעזרת הטכנולוגיה החדשנית ביותר, ושהמשתתפים מעורבים בביטוי תרבותי ואמנותי חדשני – ואגב התהליך יוצרים לעצמם מובן ייחודי."

סצנת האמנות בישראל תוססת ודברים מתרחשים גם בקהילות היהודיות ברחבי העולם. כיצד ייראה חינוך אמנותי ישראלי ויהודי? כדי לפתור כמה מהחידות האלה ולספק כמה הצעות מושכלות למחנכים ולאמני הקהילה, יצטרכו קבוצות של אנשים להתכנס ולבנות את תחום החינוך הישראלי והיהודי. יהיה צורך למשוך תורמים מרקעים שונים ומארצות שונות, מישראל ומרחבי העולם. כיוון שתחום לימודי ארץ ישראל הוא בן דור אחד בלבד וחלק ניכר ממנו עוסק בזירה הפוליטית, מומחי התוכן שלנו ישאבו גם מהתנ"ך, מהספרות, מהפילוסופיה ומההיסטוריה היהודית. את המקור השני יספקו אותם מחנכים שחושבים על מוצא אתני, אזרחות תרבותית וזהות חברתית ושיתופית. הקול השלישי יהיה של אנשי מקצוע מומחים ומעוררי מחשבה מבתי ספר, מחנות קיץ, פסטיבלי אמנות, בתי כנסת ותוכניות ללימודי מבוגרים. קבוצה כזאת תתמודד עם עיצוב הכלים האינטלקטואלים והחינוכיים שראויים שיתנסו בהם בתקופתנו. הם יקראו תיגר זה על זה ויספקו נקודת מיקוד למאמץ מרוכז אך שונה לגמרי כדי להיות חדשניים יותר.

זיהוי הפוטנציאל

הפוטנציאל הכביר שטמון במדינה היהודית ובקהילות היהודיות מראה שיש אחריות להתמודד מחדש עם מוטיבים מרכזיים גדולים שמעסיקים את האנושות: סולידריות, כוח, חירות, צדק ושיבה הביתה. המוטיבים המרכזיים הללו מנתבים את הסיפור היהודי באמצעות ריקוד נצחי שמקשר בין ישראל והיהדות כעם, ויכול לקשר באופן מרתק בין החיפוש אחר משמעות אישית ומשותפת. הם יכולים להמריץ מחנכים, עובדים קהילתיים, רבנים וחדשנים תרבותיים לשחרר תפיסות מושכלות של העתיד המשותף שבלבו מתנהלת שיחה מוסרית. תהיה אז מעין שותפות רחבת אופקים, אתניות פתוחה, תפיסה ליברלית של מעמד העם. זו תהיה מסגרת שבאמצעותה יוכלו היהודים להביא את הציונות באופן פעיל אל ההיסטוריה, את ישראל (כמעבדה ייחודית של פוליטיקה ותרבות יהודיים) ואת היהודים כעם (כקרבה מעגנת של מגוון כישרונות) לתוך המתח היצירתי עם תרבויות אחרות.

יהודים בישראל וברחבי העולם יגלו מחדש שיח שמעשיר אותם ומעודד אותם לאמץ פרויקטים חדשים בתגובה לתחושה שהם ניצבים מול אתגרים משותפים. יהיו אינספור דרכים מגוונות ללמוד, לחיות ולצחוק יחד. הם יחצו קווי יסוד וימצאו דרך לחגוג ולהנציח יחד. הם יאתגרו זה את זה כדי ליצור קשרים מרתקים בזמן ובמקום, בשעה שיעסקו בנושאים שיש בהם עניין מובהק בישראל, בכל יהדות העולם ובמקומות אחרים עם צרכים אנושיים. כל זה ידרבן את השינוי בשורשי החיים היהודיים, ובהכרח יוביל למסגרות קהילתיות מחודשות וקונפיגורציות בינלאומיות שמתאימות לעידן החדש. המטרות כבר אינן אלה שהרצל השיג; הן אלה שעומדות מול העיר המודרנית הרצליה.

אני גדלתי על ההבנה שיוסף טרומפלדור, המגן האמיץ של תל חי, עזב את העולם כשעל שפתיו המשפט: "טוב למות בעד ארצנו."למזלנו הצלחנו להקים מדינה ריבונית בארצנו, וכעת אנו יכולים להציע לאנשים צעירים יריעת בד מקסימה שעליה יוכלו לצייר את יצירתם: "טוב לחיות בעד עמינו" . לעם הזה יש תפקיד ייחודי בעולם והפלטפורמה של מדינת היהודים העצמאית היא פלטפורמה חזקה שעליה נוכל לקיים את עתידנו המשותף.

יעקוב נאבק עם המלאך כדי לזכות בברכה ולהפוך לישראל. אנשים רבים ברחבי העולם שואלים את השאלה: מה יהא על ישראל? זוהי שאלה טובה וחשובה. אבל זו רק חצי המשוואה. עלינו לשאול לא רק "מה יהא על ישראל," אלא גם "מתי אנחנו נהיה לישראל?" מתי נעבוד מספיק קשה על האתגרים העתידיים האישיים והמשותפים עד שנהיה ראויים לשם ישראל?

זה האתגר של החינוך הישראלי: לחנך כך שכולנו נדע על שינוי השם של יעקוב, לשחרר כדי שכל אחד מאיתנו יוכל להיאבק עם המלאך שלו ולדלות את הפוטנציאל שלו, ולהאדיר כדי שמעשינו המשותפים יהיו ראויים לברכה שבקבלת השם ישראל.

יונתן אריאל הוא מנכ"ל "מקום". הוא מרבה להרצות בנושאי יהדות עכשווית וחינוך ניסיוני.

(המאמר התפרסם ב "פורום אלטנוילנד לתל אביב: על חלומות ומעשים" עורכים ד. ברקסטון וא. פלדשטיין, הספרייה הציונית 2006)

 

מקום – רשת ההשתלבות בישראל.

המילה 'מקום' פירושה אתר. וזו גם המילה שמשמעותה אלוהים. כמילה שמהדהדים בה ארץ ושמיים גם יחד, היא מסמלת את מאמצינו לחדש את מקומה של ישראל בחיים היהודיים. באמצעות רשת של מעבדות, מנהיגים מקומיים – בתחומי הנסיעות, החינוך, האמנויות והדת – מקבלים הדרכה כדי ליצור את התוכן המרתק הדרוש לבניית תחום ההשתלבות בישראל בזמנינו. "מקום" הוא יוזמה משותפת של מחלקת החינוך בסוכנות היהודית, המנהיגות הקהילתית היהודית ושותפים פילנתרופים.

להתקדם מעבר ל”לחבק ולהיאבק”

 

הוספת תגובה

הביטוי המשחרר אך מרגיז "לחבק ולהיאבק" נוצר אך ורק באשמתנו. כאן ב"מקום",

פרויקט של הסוכנות היהודית למען ישראל, טבענו את הביטוי הזה בשנת 2005 ואחר כך פרסמנו והפצנו אותו עד שאמצו אותו בכל העולם היהודי.

לאור המורכבות הגדלה והולכת של הזהות היהודית והחברה הישראלית גם יחד, טענו שמערכת יחסים נטולת מחשבה, אינסטינקטיבית ולא שיפוטית עם ישראל אינה בריאה וגם אינה אפשרית. תוך שימוש מכוון במושג יהודי תנכי, הבאנו לכך שביקורת תתקבל כביטוי למחויבות.

זמנו של הביטוי עבר. אנחנו ממשיכים הלאה.

כשטבענו את הביטוי "לחבק ולהיאבק", שמנו לב שיהודים מוצאים את עצמם במצב שבו הם לא מסוגלים להביע דאגה מהתנהגותה של ישראל. אם עשו זאת, הם ראו בעצמם בוגדים או שכך התייחסו אליהם, והם לא הצליחו למצוא בקהילה מקום שיאפשר להם לעבד את הספקות שלהם לגבי ישראל באופן אינטליגנטי ומעודן.

הזמנים השתנו. מאז עברו על ישראל שתי מלחמות ושתי מערכות בחירות. בזהות היהודית השתרשו כיוונים חדשים; נשיא חדש נבחר; והודות לחידושים הטכנולוגיים, כל אדם כבר יכול להשמיע את קולו בלי בעיה. עדיין חסר העידון אבל לאיש לא חסרות פלטפורמות להיאבק מעליהן עם מדינת ישראל.

התחלנו לזהות סדקים חדשים במערכת היחסים בין הקהילות היהודיות בצפון אמריקה וישראל – סדקים שטושטשו כנראה בשל הפרשנויות לביטוי "לחבק ולהיאבק".

זה לא אחד או השני

הסלוגן הזה נתפס כמשהו דיכוטומי: או שמישהו מבקר או שהוא משבח. במקום שבו כתבנו "ו", אנשים שמעו "או". אבל אחת הסיבות לבחירת הדימוי הזה של לחבק ולהיאבק היתה בדיוק בשל הערפול שלו.

כוונתנו היתה להזכיר שהחיים מורכבים; שמערכת היחסים שלנו עם ישראל מורכבת; ובשעה שביקורת מסוימת עשויה להיות ביטוי לתמיכה, תמיכה מסוימת יכולה גם להכיל ביקורת מוסווית.

שמענו על ארגון מכובד מאוד שפיצל את צוות התכנון בנושא ישראל לשתי קבוצות: האחת כדי לגבש תוכניות "שיאבקו" עם ישראל, והשנייה כדי לגבש תוכניות "שיחבקו" את ישראל.

לא זה היה הרעיון שלנו.

אין כאן חלוקה לימין או לשמאל

גילינו גם שאנשים שמחו לבחור בדרך האחת או השניה וייחסו את זה לפוליטיקה. נראה שאם מישהו אורתודוכסי וימני הוא חייב לחבק את ישראל ולחשוד בכל מי שנאבק בה. ואם מישהו שמאלני, אז לא נותר לו אלא להיאבק וללעוג למי שמחבק. כאילו שלימנים לא היתה ביקורת על ההתנתקות מרצועת עזה, או כאילו שלשמאלנים אין הערכה לזכויות הקהילה הגאה בישראל, או כאילו שלבני אדם אין צורך טבעי גם לשבח וגם לקרוא תיגר.

נראה שלארגונים לא היתה בעיה להסכים לתביעות המורכבות של החיבוק וההיאבקות בתיאוריה, אבל בפועל, אנשים בחרו רק בדרך האחת או בשנייה. יתרה על כך, היה קשה להבדיל בין אלמנטים של היאבקות בקהילה לבין סתם טינה.

היאבקות לא אמורה להיות נעימה

התחלנו לזהות דפוס פרשני: אף אחד לא היה בעצם בתחרות היאבקות אמיתית.

כשנאבקים פיזית, הסיכוי לאבד את שיווי המשקל גדול מאוד. ובכל זאת, התחלנו להבחין שבניגוד לכך, ההיאבקות בישראל היתה כרוכה דווקא בנקיטת עמדה יציבה ובהצמדות אליה. משהו שמתאים לשופט לא משוחד יותר מאשר למתאבק.

העובדה שבהיאבקות אדם מסתכן באיבוד שווי המשקל היא זו שהופכת אותה למפרה מבחינה חינוכית. ההיאבקות דורשת לא רק שאני אבקר את ישראל אלא שגם ארשה לישראל לבקר אותי. עד כה נראה שהרוב נוהגים להתחמק מהדיאלוג המאתגר הזה.

הדרך קדימה?

אולי הגיע הזמן לשרטט את המתווה של פרטי התכנון המעשיים. אנחנו ב"מקום" פועלים בהתאם לחמש גישות מפתח או חמישה עקרונות אנדרוגוגיים ( פדגוגיה למבוגרים!).

1. הפילים שבחדר

אנו חייבים לעסוק במה שבוער בעצמותיהם של המשתתפים. אם נדחק לשוליים סוגיות בוערות שקשורות לישראל ותופסות מקום מרכזי אצל המשתתפים שלנו, נסתכן בכך שמבחינתם אנו דוחקים לשוליים את ישראל. גישה כזאת דורשת אומץ, כנות ואופטימיות.

2. נופים מקומיים

אין מידה אחת שמתאימה לכולם. לכל מדינה ולכל קהילה יש את התפיסות התרבותיות שמשפיעות על דרכי התייחסותן לישראל. חייבים להתחשב בתפיסות הללו ולכלול אותן בתכנון. תכנון נהדר שמתאים לסן פרנסיסקו עלול לא להתאים לפילדלפיה ולא להתקבל בשום אופן בטורונטו.

3. רב-קוליות

אנו לא מאמינים בהצגת שני הצדדים, אנו מאמינים בהצגת צדדים רבים. אדם יבין טוב יותר את הסוגיות שעל הפרק אם התפיסה שלו תהיה בדיאלוג עם תפיסות שונות ממנה. ובכל זאת, הצורך להציג ישראל רב-קולית אינו רק עניין של טכניקה חינוכית: זוהי הצגה אמיתית הרבה יותר של טבעה המורכב של ישראל.

4. שיחה יהודית

כשאנו עוסקים בישראל המודרנית, אנו חייבים להתייחס ליהודים החכמים ולכתביהם שנכתבו לאורך הדורות ולשאוב מההם השראה. באופן כזה אנו מכניסים את ישראל לקונטקסט של התרבות היהודית ומוודאים שישראל לא תהיה רק תוסף אופציונאלי, אלא מרכיב מרכזי בחיינו היהודיים.

5. העצמה

התכנון חייב להצביע על הזדמנויות שבהן יוכלו המשתתפים להשפיע. אף פעם לא מספיק ללמוד באופן אינטלקטואלי על פגמיה של ישראל מבלי להכיר את הארגונים והאנשים ששואפים לתקן אותם.

העיקרון האנדרוגוגי האחרון הזה הוא מבחינתנו העיקרון הקריטי. דימוי החיבוק וההיאבקות הוא דינמי אמנם, אבל הוא לא בהכרח מזיז אותנו לשום מקום. כפי שציין ג'יי מייקלסון, בעל טור בשבועון פורוורד, "השמירה על האמביוולנטית, החיבוק וההיאבקות, הישיבה האינסופית על הגדר, נעשו פשוט מתישים" ("איך אני מאבד את אהבתי לישראל," פורוורד, 25 ספטמבר, 2009).

אנו סבורים שקשר מוצלח עם ישראל ידרבן אנשים לרדת מהגדר ולפעול כדי לשפר את ישראל ולא כדי לשפד אותה.

בסמינר הדה-לגיטימציה שערכנו למען 100 מנהיגים בפורום היהודי הגלובלי של הסוכנות היהודית, שילבנו לימוד טקסטים בקבוצות קטנות, דוברים בעלי השקפות פוליטיות שונות ומחזה שנכתב במיוחד וקרא למשתתפים לדון בסכנות הטמונות בביקורת שיש בקמפיין לוחמני נגד הדה-לגיטימציה. המדריך לצופה שהפקנו במקביל ליציאת הסרט "ואלס עם באשיר" כולל דפי לימוד "בית מדרש", טקסטים עכשוויים ושאלות פתוחות שמעלות הדמויות בסרט. "ניצוצות הדרשה" שנוצרו עבור רבנים שמבקשים לשפר את איכות ההתייחסויות שלהם לישראל מעל הדוכן בבית הכנסת, נוגעים בנושאים רגישים כולל אזכורים וקישורים לארגונים ישראלים לא ממשלתיים יוצאי דופן שפועלים כדי לשפר את ישראל.

זה סוג "הקשר האחראי", עם דגש על המילה "קשר", שאליו אנו שואפים להגיע בתכנון האמנותי שלנו, במדיה שלנו, בסדנאות שלנו, בתוכנית הלימודים שלנו ובייעוץ שלנו.

יחידה 3: יהדות בתפוצות ויהדות בישראל: האם ניתן להגיד מה היא יהדות?

 

הוספת תגובה

מקום לשיחכבר ברגע שהתנועה הציונית הצליחה להניח את היסודות הראשונים לבית לאומי לעם היהודי בישראל, החל דיון אידיאולוגי על טבעה של הזהות היהודית ומה יהיה תפקידה של הדת בזירה הציבורית  והפרטית בישראל. עולה השאלה: מה היו עמדות המפתח השונות בדיון הזה ואיך הם משתקפות בדיונים הציבוריים בישראל של היום?  כמו בכל מהפיכה האידיאולוגיה הראשונית מרוככת, משתנה ולעיתים אף מתהפכת כאשר היא מנחה את חיי היום יום. אז איך צעירים ישראלים מתייחסים לעצמם בהקשר של ישראליות ויהדות? מה השפעת הדיונים האידיאולוגים על האופן בו ישראלים של היום תופסים את עצמם?

קישור לפעילות

יחידה 4: לא רק בישראל: השפעת הציונות על יהדות העולם

 

הוספת תגובה

מקום לשיחבמאבקה המוצלח של התנועה הציונית להקמת מדינה יהודית, שינתה התנועה את גורל הקולקטיב היהודי בזירה הגיאו-פוליטית הבין לאומית וגם את ההזדהות היהודית והקהילתית של יהודים בכל העולם. עם הכניסה לעידן המודרני ומתן זכויות אזרחיות ליהודית ( אמנסיפציה ) היהודים נדרשו לעזוב את הקהילה המסורתיות שלהם ולקיים את דתם באופן פרטי בלבד. דבר שאפשר להם להיכנס אל החברה הכללית מחד, אך חשף אותם לאנטישמיות מודרנית ועויינות מאידך. בפני היהודים עמדו כמה אפשרויות רעיוניות: התבוללות, הגדרה מחדש של זהותם היהודית, הגירה לאמריקה, אימוץ רעיונות הסוציאליזם העולמי, אימוץ עקרונות הציונות עוד. התחרות בין האפשרויות הללו מתקיימת עד היום. פרופ' לדרהנדלר טוען כי בחירה בציונות היא גם בחירה בזהות יהודית מסוימת. בניגוד להגדרה הרווחת של הציונות כתנועה פוליטית, יחידה זו תחקור דרכים אחרות בהן ניתן להגדיר מהי ציונות.

קישור לפעילות

יחידה 5: הגירה וגידול אוכלוסין: בין חלום למציאות

 

הוספת תגובה

מקום לשיחיחידה זו עוסקת במציאות הישראלית של קליטת עלייה ובהטרוגניות של החברה הישראלית כיום. הניסיון הציוני ליצור "יהודי חדש" כמודל ליהדות המבוססת על זהות אתנית ורעיונות לאומיים במקום זהות המבוססת על דת, יצרה את אחד הזרמים האידיאולוגים והחינוכיים המשמעותיים ביותר בתנועה הציונית טרום המדינה. המודל של היהודי החדש והניסיון ליצור אותו הביא למדיניות של "כור היתוך" שאף להפוך את מיליוני העולים שהגיעו לארץ לחברה אחידה. יחד עם זאת העליות בין שנות החמישים לתשעים יצרו חברה הטרוגנית והביאה להתפתחות גישות פלורליסטיות ורב תרבותיות חדשות. העולים שעזבו את המקום שהיה בית עבורם לאורך מספר דורות, הביאו איתם מיליוני סיפורי חיים ממרוקו, פולין, תימן, אתיופיה ועוד. נתחיל בדיון על למה אנשים מהגרים, ונעבור להצגת עובדות על עליה לישראל וגידול אוכלוסין  שיהוו בסיס להמשך הדיון. לאחר מכן נעסוק בחוויה של יהודי אתיופיה כמקרה לדוגמה, ודרכו יעלו שאלות על עזיבה ושיבה למולדת, ועל הדילמות והאחריות העומדות בפני עולים חדשים וותיקים בישראל.

קישור לפעילות

יחידה 8: ישראל והתפוצות

 

הוספת תגובה

מקום לשיחאחד מהרעיונות שהניעו את התנועה הציונית להקים את מדינת ישראל הוא המחשבה שניתן להבטיח את קיומו העתידי של העם היהודי על ידי כך שרוב היהודים יתגוררו במדינה ריבונית משלהם. הקצנה של רעיון זה הובילה לתפיסה של "שלילת הגולה", ולבניית חברה ציונית שתהיה שונה מהחיים בחברות היהודיות שהתקיימו עד אז בגולה. כיום, רעיון שלילת הגולה איבד את מרבית העוצמה שלו לעומת זו שהיתה לו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. יחד עם זאת, הדיון אודות היחסים האידאלים בין התפוצות לישראל ממשיך עד היום. יחידה זו תעסוק בשאלות העולות מן הקשר הזה דרך דבריו של א.ב יהושוע בקונגרס היהודי האמריקאי ב2006. היחידה תעסוק בשאלות  האם מדינת ישראל והקהילות היהודיות בתפוצות חולקים את אותו מודל של עמיות יהודית? ואיך מודל כזה יכול להתייחס גם לנושאים שונים ולהבדלים הלגיטימיים בין הקהילות השונות בעם היהודי?

קישור לפעילות

יחידה 9: לקראת שישים השנים הבאות

 

הוספת תגובה

מקום לשיחאנחנו לקראת סיום סדרת המפגשים. ביחידה זו נעזוב את נושאי המיקרו ונחזור להסתכל על התמונה הגדולה. מה היה החזון של מייסדי המדינה? באיזה מידה הצלחנו ליישם את החזון הזה? ואילו ערכים צריכים להנחות את ישראל בעתיד? מגילת העצמאות של ישראל מבטאת חזון שמבוסס על מספר ערכי יסוד: מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית, כלומר המעניקה שוויון זכויות לאזרחיה הכוללות את החופש לדת, מצפון ותרבות.  זהו מסמך מעורר השראה ושאפתני. מקור היסטורי בעל משמעות קהילתית וגם כלי מדדיה לניסיונות ישראל והיכולות שלה להתמודד עם אתגרים הניצבים מולה. יחידה זו בוחנת את החזון המגולם בטקסט, ואיך הוא יכול לשמש אינדיקאטור לבחינתה של ישראל היום. אילו אתגרים מגילת העצמאות, שנכתבה לפני יותר משישים שנה בקונטקסט היסטורי מסוים, לא חזתה? באילו נושאים ישראל צריכה עוד להתחבט במבט של שישים שנה לאחור ובמבט לשישים שנה קדימה?

קישור לפעילות

כל הזכויות שמורות © 2011 | Site by illuminea : web presence agency