מואגנר ועד זילבר – דקלה ריבלין כ"ץ

 

הוספת תגובה

דיון סביב השאלה האם יצירה של אמן עומדת קודם כל בפני עצמה ללא קשר לאמן ומערכת האמונות והדעות שלו, עלתה כבר לפני שמונים שנה עם סירוב התזמורת הפילהרמונית הישראלית לנגן יצירה של המלחין ריצ'ארד וגנר. ב1938 התזמורת הפילהרמונית תכננה להשמיע את  היצירה "לונהנגרין" של ואגנר ב-12 לנובמבר 1938. מכיוון, ששלושה ימים קודם לכן התרחש "ליל הבדולח", החליט המנצח, אויגן שנקר, שלא להשמיע את יצירתו של ואגנר. מאז, לא השמיעה עוד התזמורת הפילהרמונית בישראל, בקונצרט פתוח לציבור והקבוע בתכנית הרפרטואר השנתית, מיצירותיו של מלחין זה. לא היה מדובר בהחלטה ממוסדת או מסודרת, משהו בתחושת הבטן של מנצח התזמורת וחבריה לא הסכים להשמיע יצירות בשל הקשרים של וגנר עם המפלגה הנאצית. לא היה מדובר במילים שנכתבו בשירים כנגד היהודים, או שמות אנטי יהודים ליצירות, הפילהרמונית החליטה לא לנגן את היצירה בגלל ההקשר האנושי שלה.

עוד

מרימונים ועד וודי אלן – רובי גרינגרס

20.2.2014 מאת

הוספת תגובה

הדמות האהובה עליי מתקופת חז"ל, הרבנים של המאה הראשונה והשנייה לספירה, היא רבי מאיר. הוא היה שפיץ. הוא התחתן עם אישה חזקה וחכמה, וחשב בצורה עצמאית ומקורית. באותו זמן, היכולות האינטלקטואליות שלו הפכו אותו לחשוד בעייני בני תקופתו. היה מסופר ( בצורה מעריצה אך לא מרוצה בו זמנית) שרבי מאיר יכול היה להתווכח על חוק הלכתי כשהוא מביע עמדה מצד אחד, ואז להתווכח באותה מידה של להט וידע עבוד העמדה המנוגדת. כשמדברים על חוקי הלכה קדושים, להיות מאסטר בהחלפות כאלו לא דווקא הופך אותך לדמות נערצת.

עוד

כל הזכויות שמורות © 2011 | Site by illuminea : web presence agency